הדפוקים האלה

זמן רב אחרי שיצא הסינגל "חשק" והידהד קצת ברדיו, מגיע אלבום שנושא את אותו השם, ושומר על הקו המוכר של מוצרים ירמי-קפלניים ארוזים היטב, הרמה לקראת הנחתה רועשת בהופעות. שבע שנים אחרי האלבום האחרון, עדיין מלווה בלוגו עם הגבות המכווצות והראסטות - ירמי הוא מעין ילד נצחי. ג'ינג'י, היפראקטיבי, זועם.

על העטיפה ציור קלישאתי, דמוי קעקועי אופנוענים אמריקאיים - לב בו נעוצה חרב עם פרחים, דם. יש זמן לעטיפות? יש לירמי הרבה לומר למישהי מסויימת. הסאונד שלו מזוהה באופן מיידי, כבר בפתיחה - נגינה עשירה ומהודקת עוטפת את "בואי נברח", כמו גם את שאר השירים באלבום, שמכוונים כולם לדמות נשית. ירמי צועק עליה, מתווכח איתה ובאופן כללי מכרכר סביבה. וגם זה מוכר לנו מהשירים הגדולים שלו, "מודדת", "הדפוק הזה" - לבבות מדממים זה משהו שתמיד מוכר.

הכל באלבום הזה פועם היטב: ההפקה טובה, ירמי הוא מקצוען. האלבומים שלו תמיד אופיינו בסאונד עשיר ובהפקה שמחמיאה לשירים. אין כאן שיר אחד שלא יעבוד טוב בהופעה - עם כולם שאפשר להנהן בנחת לפי הקצב. בכולם יש סחיפה קדימה, את המילים מקשטים הרבה "טו-דו-דו", "או-או-אוווו" ודומיהם. ירמי מפעיל כאן שוב את החוש שלו לשיאים מוסיקליים ולגרוב בריא.

אבל פה גם נמצאת הבעיה: בשיאים. האלבום עטוף בדרייב תמידי של אני-עוד-רגע-עולה-על-גדותיי. השירים הם סאונה של רגשות. זה גם סגנון השירה שמאפיין את ירמי, המניירה שלו:  איזו התאהבות, איזה כאב, איזו נפילה - רצף של סימני קריאה. גם המוסיקה אפופה התרגשות תמידית, ועודף הרגש הזה הופך את ההאזנה לאלבום לחוויה נעימה, אך עמומה משהו. ירמי בעיקר רוצה לעשות פאן - הכאב כאן אמנם, אבל הדרמה והדם שמטפטף בעמודי החוברת הפנימיים הם רק חומרי גלם לפאן הזה.

מחציתו הראשונה של האלבום, למשל, נשמעת כמו שיר אחד, סוער וארוך. בסופו של יום, השירים המצליחים יותר של ירמי, אלו שהפכו מזוהים איתו לאורך השנים, הם אלו שהצליחו לרגש רק קצת יותר מהרגיל (כמו, למשל, בשיר הנושא של הסדרה "הפוך", "כבר עכשיו"). עושה רושם שכל השירים כאן הם נסיונות עקרים להגיע בדיוק לשם, לרקוח את ההמנון המושלם. באלבום הזה ירמי לא יכניס עוד שיר לפנתיאון הרוק הישראלי, אבל שני הסינגלים מתוך האלבום הזה - "חשק" ו"כל אחד יכול" - הם שירים ירמי-קפלניים ראויים שיספקו עוד חומר בערה טוב להופעות.

ירמי קפלן, "חשק". הליקון

שירי לחץ

מהצד השני של המפה, מגיעים אלינו ערופי שפתיים, עם מטען תרבותי כבד, ואינדי-קרדיט מפה ועד לבונטין. בהקלטה עצמאית מבית פתקית, לייבל אינדי שהוא גם מאורה בדרום תל אביב. מרבית השותפים באלבום הוציאו אלבומים תחת פתקית בהרכבים שונים: אריאל "פרויקט הגומיה" קליינר ונגה "NX2" שלו הקליטו את האלבום הזה בבית פתקית ממש.

מעניין להשוות בין "חשק", אלבום שהופק במיטב השכלולים הטכנולוגיים שאפשר לפנק באמצעותם הקלטת רוק, להקלטה ביתית שכזו. זה, אגב, סאונד אופייני של הלייבל הזה. גיטרות רזות בתוך חדר מהדהד, שירה נבלעת בשכבות גיטרה. קרקושים, מחיאות כף ונקישות ברקע.

איכשהו הבליל הסמיך של ערופי שפתיים מצליח לרגש לעיתים. האלבום נפתח במילים "אין היגיון בעולם בכלל", בקול המעט יבש של אלעד זאב, ומזכיר מיד מה חסר כל כך אצל ירמי קפלן - קצת אירוניה. יש בשירה של אלעד, ובכלל ביצירה של ערופי שפתיים פשטות ומודעות עצמית. כך, למשל, בשיר השלישי והמצויין "נימוסי שולחן", בו נמצא הד קלוש לנושאי המגבעת (אם כי בתוספת טרחנות מילולית קלה). גם השיר "קהל היעד" בולט וזורח מעל שאר האלבום עם פזמון ענק וסוחף (כולם יחד, בצעקות: "אנחנו קהל היעד אלינו מכוונים שלטי החוצות") שיכול היה להתלוות לשיר יותר חותך וברור, אבל טובע ביותר מדי רעש.

הצליל הסקיצתי מאפשר את הסגנון ה"פיתקתי" ומחזק את האינטימיות של האלבום, אבל נדמה שהפקה חדה יותר הייתה עושה חסד עם שירים אנרגטיים כמו "קהל היעד". במקביל היא הייתה מחסלת את האווירה האישית, המיידית שיש לערופי שפתיים, ואולי מקרבת אותם לנמנום הרגשי של ירמי קפלן.

והפזמון של "קהל היעד" באמת, באמת רודף אותך.

ערופי שפתיים, "אל המדרון". פית/קית