מחיאות גפיים • על "The King of Limbs" של רדיוהד

במשך 237 שבועות, רוג'ר פדרר דורג במקום הראשון ב-ATP - הסבב העולמי לגברים. זה אומר שבמשך ארבע וחצי שנים, בחישוב גס, הוא היה שחקן הטניס הטוב בעולם. כמו בפרדוקס ערימת החול הקלאסי, המציע לנו להוציא גרגר חול אחר גרגר חול ושואל מתי, למעשה, הערימה מפסיקה להיות "ערימה", כך גם לא ברור לחלוטין באיזה רגע פדרר הפסיק להיות "הטוב ביותר בעולם". אנחנו יודעים, למשל, שב-18 באוגוסט, 2008, התפרסם דירוג חדש שבו רפאל נדאל עקף את פדרר לראשונה. אבל כבר ביולי אותה שנה, למשל, היה ידוע שנדאל צבר מספיק נקודות בשביל להעפיל למקום הראשון. אז מתי בדיוק התרחשה המפלה של פדרר? כאשר הוא לא צבר מספיק נקודות בשביל להחזיק במקום הראשון? כאשר נדאל כן? ביום פרסום הדירוג?

התשובה הנכונה, כמובן, תהיה, "אף תשובה אינה נכונה". הדבר היחידי שנוכל לומר בוודאות שקרה באותו היום היה שפדרר כבר לא דורג במקום הראשון. להגדרה "הטוב ביותר" אין תוקף מעבר לכך. ובכל זאת, נעצרה ספירת 237 השבועות. השבוע ה-238 כבר לא יגיע לעולם. כל העפלה נוספת למקום הראשון תהיה קצת בגדר קאמבק. האליפות עדיין בהישג יד, אבל סדק נפער במעמד המיתולוגי.

נקודת מפגש

רדיוהד החזיקו מעמד בפסגה הפרטית שלהם הרבה יותר מ-237 שבועות, ו-"The King of Limbs" הוא למעשה הסדק הראשון במעמד שלהם. על כל שלל מהלכי הקריירה המפתיעים והבלתי צפויים שהם עשו - החל מהצלילה עמוק לתוך אלקטרוניקה פוסט-אפקס טווינית ב-"Kid A" (זהו אלבום שהפך בדיעבד לנערץ וקאנוני, ולכן קל לשכוח כמה מוזר היה הכיוון הזה אחרי ההצלחה האדירה של "OK Computer" עמוס הגיטרות), לחזרה לרוקנ'רול הפוליטי של "Hail to the Thief" ואז בחזרה לאיזשהו שביל אמצע בין אלה עם "In Rainbows", שחלק ניכר מהדיבור סביבו ננעץ בכלל בכך שהלהקה הציעה אותו להורדה תמורת סכום הנתון לשיקול המאזין. "The King of Limbs" לא עושה שום דבר מאלה. מבחינת סאונד הוא לא רחוק מאוד מ-"In Rainbows", בעובדה שגם הוא עדיין לא יצא בפורמט פיזי אלא נמסר להורדה על ידי הלהקה גם אין חדש. לראשונה מאז 1997, למעשה, רדיוהד מוציאים אלבום שאין בו שום תנופה קונספטואלית, שום הצהרה או דרמה.ֿ

המינוריות הזאת היא לא רעה בהכרח. גם אם "King of Limbs" יהיה בסופו של דבר פסיק בסך כל הדיסקוגרפיה של רדיוהד, זה ממש לא אומר שום דבר שלילי על האלבום. הוא פשוט מוגש למאזין בעטיפה שלא ממש מציעה שום דבר להאחז בו: השם המוזר והעטיפה המטושטשת, שניהם באווירת סרט אימה דל תקציב. האורך - 37 דקות, שמונה שירים - הופך אותו לאלבום הקצר ביותר של רדיוהד. הוא גם הדחוס ביותר, במיוחד בתופים ובבאס (שמעולם לא היה דומיננטי כמו כאן, ושמקנה לאלבום אפילו מעט, אה, גרוב), והכי פחות מגוון שהם עשו. במפתיע, מדובר באלבום עם סאונד שטוח מאוד: מעט מאוד גיטרות, שירה נוכחת-נפקדת, וחטיבת קצב נוירוטית.

נדאל במקום רדיוהד

החוויה הכללית היא די חופרת. הקצב הבסיסי כמעט ולא משתנה משיר לשיר, עד כדי כך שקצת קשה להפריד ביניהם. כן, כל הקטעים הם טובים כאלה, במיוחד "Morning Mr. Magpie" ו-"Feral" האגרסיביים יותר (כל אחד מהם היה יכול להיות סינגל טוב ומשקף הרבה יותר את רוח האלבום מאשר "Lotus Flower" היבבני, גרסה מהולה במים של "There There"). אבל איכשהו זה עובר מבלי להשאיר שום חותם. רדיוהד מעולם לא הקליטו אלבום שכל כך קל להתעלם ממנו אפילו בזמן שהוא מתנגן. וזה מגיע מלהקה שפעם כל כך הייתה שם שהיית חייב לגבש עליה דעה. חיובית, שלילית, לא משנה.

כמו שזה לא בדיוק היה פדרר שהפסיד כמו נדאל שניצח כשזה צבר מספיק נקודות בשביל להיות הראשון, כך גם רדיוהד לא בדיוק עשו אלבום לא טוב כמו שיש לנו עכשיו פשוט ריגושים חדשים להתעסק בהם. דווקא השיר הסוגר את האלבום הוא היחידי שנפתח קצת מבחינת סאונד, עם גיטרות נקיות ומהדהדות. אני מוכן לקבל את זה כהבטחה למשפטים נוספים שיבואו בהמשך, אבל זה לא מרומם את "The King of Limbs" למעמד שהוא מעבר לפסיק. אפילו אם זה פסיק יפה.

>>> רוצים חוות דעת נוספת? האזינו לאלבום במלואו

>>> מיכל ישראלי בעיקר מאסה בדיבור סביב רדיוהד