דילן חוגג 70: אמנים בוחרים שירים

הגר רוה - "Beyond here lies nothing"

"Beyond here lies nothin'", או בתרגום חופשי - "מעבר לכאן לא משתרע דבר", הוא שיר שמחלחל לתוך הגוף באופן מיידי, בזכות הבלוזיות המחוספסת שלו וההגשה הדילנית המפורסמת. אחר כך, עם כל האזנה נוספת, הטקסט שלו מתגנב עמוק יותר לכיוון המרכז, עד שהוא תופס את הקרביים והנשמה. כאשר נפגשתי עם השיר לראשונה, התמכרתי אליו והייתי מאזינה לו ימים ארוכים בלולאה אינסופית. באותה תקופה הזדמן לי לקרוא גם את ספר קהלת, והשיר והספר התחברו אצלי לישות אנרגטית אחת. שמו של השיר מזכיר לי את המשפט המפורסם של קהלת - "הבל הבלים הכול הבל " ואם אכן שלמה המלך חיבר את הספר, שתי היצירות מייצגות את התקופה הבוגרת והאקזיסטנציאליסטית יותר של יוצריהן.

תמר קפסוטו - "Everybody must get stoned"

אני חייבת להודות, איני מרגישה זיקה גדולה ללחנים של בוב דילן, אך הטקסטים שלו מצליחים להעיר אותי בזה אחר זה. לאחרונה החלטתי לתרגם את השיר הזה ולהכניס אותו לרפרטואר הופעות הרחוב שלי  (ולערוץ היוטיוב גם).

השיר מביא דוגמא, לפחות אחת לכל נפש, לרגעים בו "הם" (המערכת השולטת בחיינו ומכתיבה לנו חוקים) יעשו לך את החיים קשים כ"כ, ואני מוצאת בו קסם מיוחד מאחר ומביא מרד ומחאה בשילוב עם הומור טוב. בנוסף, מצאתי כי כאשר מתרגמים שיר כזה אפשר פשוט להפליג למחוזות קרובים יותר וכלליים פחות ולהביא את המחאה ממש מהמקום בו אנו חיים ומהזמן הזה.

טל לוי - "Subterranean Homesick Blues"

דילן הוא לא ההשפעה הכי גדולה שלי, אבל יש סיפור: שנות ה-90 המחוספסות.. אני תיכוניסט שבורח על בסיס יומי מהתיכון ישר לתוך חדר חזרות שהיה ממוקם בוילה בבאר שבע והיה הבית השני של כולנו. שם היינו מבלים, מישתכרים, ומנגנים עד שהשכנים היו מזמינים משטרה.

בעוד אני מחכה לשאר החברים שיבואו (כל אחד היה צריך "למצוא" את שביל הבריחה שלו), תופס לי את העין קליפ בשחור לבן שבוקע מ-MTV.  הדרייב של השיר הזה סוחף לא פחות מחומות הדיסטורשנים, בתור ילד שגדל על הזרם מסיאטל, עד אז רק שמעתי על צימרמן, מאז אני שומע אותו. המילים מרגישות כאילו מדברות עלי ועל הסיטואציה של אותם ימים. ההורים לא תפסו אותי מבריז, אבל נראה שדילן כן.

רמלה - "Desolation Row"

אני אוהב במיוחד את השירים הארוכים של דילן, עם הסיפורים, הפרטים והדרך שלו להעביר רגשות קטנים, חויות חיים ואנושיות דרך דמויות, סמלים, משחקי שפה, פרפרזות על כוכבי תרבות ועל משלים ידועים (ועל עצמו), ובהרבה מקרים עם שלושה אקורדים שיחזרו עד אינסוף.

השיר הזה הוא מופע קיצוני של תאטרון הזיות ואמנות המילה של דילן. בכל פעם שאני מקשיב לו אני מצליח למצוא משהו,לחשוב על משהו,להרגיש משהו. הוא גורם לי לנסות לנחש מחדש - מה הציור הזה אומר?

מיכאל גריילסאמר - "One more cup of coffee"

השיר הזה של דילן פוגע עמוק אצלי בלב. זה אחד מהשירים עליהם אני מפנטז כשאני כשאני כותב או מעבד שיר. הכינור שמלווה במהלך כל השיר את דילן מבלי להרפות, מצליח להוסיף רובד נוסף למילים ולהרמוניות של דילן. הסאונד של הכינור השתרש בנגינה שלי. השירה הנשית של אמיליו האריס בפזמונים מעבירה בי צמרמורת כל פעם מחדש. העיבוד הפולק-צועני המתנגן בשיר תואם את המילים החזקות. מילים של התאהבות תוך כדי תנועה. אני חושב שהמשולש של זמר, זמרת וכינור באים לידי ביטוי באלבום החדש שלי עם שמרית, אישתי,שיוצא בקרוב. ובצורה הכי פשוטה אני גם מאד מתחבר למשפט הקאלט - One more cup of coffee before I go. אני שר אותו לעצמי כשאני מאחר לאן שהוא - אבל בכל זאת שותה קפה, כי אני חייב להתעורר. 

ירון פישמן מחבורת אטומיק - "Joe"

אחד השירים הדילנים החביבים עלי הוא השיר "ג'ואי" מתוך "דזייר" המספר את סיפור חייו ומותו של הגנגסטר ג'ואי גאלו. גאלו, טיפוס אלים ורצחני מניו יורק, מתואר בשיר כגיבור בעל קוד מוסרי יוצא דופן בהשוואה לחוקי החברה הדוגמטיים המוצגים באור שלילי (השופט רואה את הכליאה שלו כארוע מבדח, השוטרים מתנכלים ורדופים אותו והחברים שלו הם שחורים מאחר ורק הם יכולים להבין מה זה להרדף). הוא מוצא לבסוף את מותו בסצינה קולנועית לכל דבר, בבר צדפות עם שולחן הפוך יריות וכיוב'. הסיפור המסקרן בשילוב עם השירה הנמרחת, האקורדיון, המנדולינות וההצליל המוזר והרווי שמאפיין את האלבום כולו נוגעים שנים ללבי, וניכר שהשפיעו על הסגנון המוזיקלי שלי ושל החבורה.