מאמינים בבבא בובה: רדסטוק הוא מראה עכורה של הרוק המקומי

כבר עשור שנים ש"רד בנד" בהנהגת רד אורבך הם ממופעי הרוק המצליחים בישראל, ולו בזכות השילוב בין רוקנ'רול להומור ובידור שהישראלים אוהבים כל כך, כפי שהוכח עוד מימי כוורת. במסות הגדולות, הקהל המקומי מעדיף את הרוק שלו מצחיק וכיפי, פחות זועם ונוטר, רוק של גוד טיים, לא של מחאה. מנגנון ההצחקה של "רד בנד" עובד על העיקרון שלבובות מותר להגיד הכל, לדבר חופשי על סקס וסמים, עד כדי אמירות קיצוניות. וזה עבד היטב לא רק על הקהל. כבר מנקודת הפריצה שלהם בסדרת הטלוויזיה קיבלו "רד בנד" לגיטימציה רחבה מבכירי סצנת הרוק המקומית, שנהנו להשתעשע איתם. "רד בנד", עם פה גדול של רד והקאברים ללהיטים באנגלית, היוו עבור גיבורי הרוק שלנו נקודת השתחררות מעול, דווקא באקלים שבו רוב הרוקרים חוששים לומר את דעתם, או להיתפס כנהנתנים, ומנגד שומרים באדיקות על היותם יוצרים מקוריים עם פאסון אמנותי. לדוגמה, רק עם "רד בנד" אהוד בנאי ירשה לעצמו לשיר קאבר ל"דיימונדז" של ריהאנה באוונטה מזרחית ולהשתתף בבדיחות על ג'ויינטים ("ג'מלי פור ג'ויינט").

כך הפך רד אורבך לבבא בובה של הרוק הישראלי, לישות שכאשר היא מזמינה אותך להופיע איתה, אתה לא מסרב. כמו ארצי, חנוך ופוליקר - ל"רד בנד" לא אומרים לא. וכך הפך ה"רדסטוק", אירוע הרוק השנתי של  "רד בנד", שנערך אמש באמפי פארק ראשון לציון, לועידת פסגה של הרוק המקומי, עם התייצבות מרשימה של כוכבים שמתמסרים עד הסוף לקרקס של רד וחבריו: ברי סחרוף, אהוד בנאי, הדג נחש, ג'יין בורדו, אמיר דדון ושפיטה, שצריך לחוקק נגדה איזה חוק בכנסת. מי נותן לה להופיע בציבור ללא אישור מהמשרד לאיכות הסביבה.

והקהל נוהר בהמוניו, כדי לקבל כמעט שעתיים של קאברים ללהיטים באנגלית ובדיחות סקס-סמים-רוקנ'רול. הרי רק לרד אורבך מותר להגיד לדורון טלמון מג'יין בורדו שהיא אשמה בכך שהוא שבר את האיבר שלו, כאשר החליק על וזלין בשעה שעמד על עץ ועקב אחריה עם משקפת. כל רוקר אחר שהיה אומר לה דבר כזה על הבמה בהופעה מול 12 אלף איש היה מקבל למחרת כותרות ענק על הטרדה. רק "רד בנד" יכולים לדבר חופשי על קטאמין ו-MDMA עם הדילר שלהם פיליפ העכבר, להשליך על הקהל ג'וינט באורך 3 מטרים ולהבטיח לשאנן סטריט מהדג נחש למכור לו עוד אחד כזה מאחורי הקלעים ב-50 שקל, מבלי להיעצר על סחר. הטריקים האלה עוד עובדים להם.

הנגנים של "רד בנד", שהוצבו בתוך מסגרות תפאורה מרובעות, היו טובים והביצועים ברובם נשמעו סבירים. נכון, לשמוע את רד אורבך שר "Keep On Rocking In A Free World" של ניל יאנג זה מגוחך ברמות, עבור כולם, מכל הצדדים, אבל ברגע שמחליטים לזרום עם הקטע, אפשר גם לבלות. למשל כשרד שר עם ג'יין בורדו את "Home" של אדוארד שארפ. עם אמיר דדון הם ניסו לקחת את "Runnin'" של נוטי בוי וביונסה ולפרק אותו לרוק כבד, עבד פחות. דדון יכול להיות ווקאליסט מצוין וכוכב בתיאטרון, עדיין כרוקר על במה חסרה לו כריזמה. כצפוי, הוא ביצע את "כשאהוד שר" ובסוף השיר הצטרף אליו מושא השיר, אהוד בנאי הבלתי נגמר. הרוקר הותיק שאחראי לחופן מהפכות במוזיקה הישראלית, הלך עד הסוף עם גרסת רייב מדברית ל"יהלומים" של סיה וריהאנה, וחיבר אליה את "ג'מלי פורוש" הקלאסי (עם הסטייל שפרץ את הדרך לכל גיבורי מוזיקת העולם דוגמת מוש בן ארי, עידן רייכל ואברהם טל).

אחריו עלו הדג נחש, שאחרי השלכת הג'וינט הענק לקהל ביצעו באופן טבעי את "ליגלייז" והרימו את האמפי. אבל אחר כך הגיע "We Parted Ways", הגרסה התמוהה שלהם עם רד בנד ל"נפרדנו כך" של אבנר גדסי, בתוספת קטע מ-"Gangsta's Paradise" של קוליו, חירטוש שרק בישראל אפשר לייצר. הדג נחש הם הלהקה הכי חשובה כן בשני העשורים האחרונים, אבל הנאמבר הזה פשוט לא טוב. כנחמה הם הפציצו עם "שיר נחמה". רד חזר כדי לעשות פרומו לאלן פרסונס עם "Eye In The Sky" ואז הפתיעה שפיטה בביצוע מחריד ל-"Baby Can I Hold You" של טרייסי צ'פמן. למה באתי בלי אטמי אוזניים.

עוד ברשת תרבות:

לקראת סרטי האימה של הסתיו: מה הפחד הכי גדול שלכם?

משחקי הסינמה: התפקידים הקולנועיים הגדולים של כוכבי "משחקי הכס"

כל מה שצריך לדעת על העונה החדשה של "סיפור אימה אמריקאי"

האורח האחרון היה ברי סחרוף ששר עם רד את "Sweet Dreams" של יוריתמיקס, שלא התלבש לו עד הסוף. גם סולו החשמלית שלו לא היה משובח. אחריו הוא נתן את "כמה יוסי" בגרסת ההופעה האלקטרו-רוקית הקטלנית, כשחלק מהפלייבק נשמע מוקלט ומנוגן ממחשב. זה מה שנשאר. אחריו קינח רד עם "Crazy", שהגביר את הגעגוע לנינט ו-"Human", שני להיטי מצעדים, שסימנו היטב את קווי המתאר המוזיקליים של המופע הזה - סלט גלגלצי שמתחיל בגרסה מהירה ל-"Fallin" של אלישיה קיז (שביצעו במקור עם ריטה), מדלג בין שלל ז'אנרים ותקופות בלי שום סדר או היגיון, ומתנקז בסוף למשפך השאלה האם מדובר בלהיט שגלגלצ טחנו לאוזן של המאזין ממוצע.

ההצלחה של "רדסטוק" מעידה בעיקר על מצבו העגום של הרוק המקומי. יש קהל, אבל הוא מעדיף לקבל את הרוק שלו כקרנבל בובות גס ומאגניב, עם ארומה נוסטלגית ובינלאומית, ולא כיצור מקומי, חי, צעיר ובועט. בתרבות רוק מתוקנת הלהקה הצעירה בערב שכזה היתה "המפשעות" או לכל הפחות אלישע בנאי ו-40 השודדים. בתרבות רוק מתוקנת את האמפי הזה היה צריך למלא אמש רמי פורטיס, שבדיוק השיק אלבום חדש באיזה מלון בזיכרון יעקב. מה שנשאר מהרוק הישראלי זו בובה סגולה, מופע קאברים וברי סחרוף עם להיט חרוש מלפני 25 שנה על רקע פלייבק ממחשב.