גיבור רוקנ'רול עם עבר פרוע ותסרוקת בסטייל "הילד הרע": קית ריצ'רדס חוגג 80

זה חתיכת אתגר לכתוב דבר מה על הגיטריסט האלמותי של הרולינג סטונז, שהפך לא רק לאחד הנציגים הוותיקים ביותר של הז'אנר, אלא לגיבור עממי ואחד הבדרנים האייקונים ביותר של דורנו. והנה, אנחנו כותבים בכל זאת - הרי לא חשבתם שנתעלם מהגעתו של ריצ'רדס לגבורות, נכון?

ריצ'רדס, שחגג כאמור 80 בשבוע שעבר, הוא גיבור גיטרה עתיק עם דיבור ונגינה לא עקביים, ג'ויינטים ומראה שלא נופל רחוק מהדמות הראשית בסרט "המנסרים מטקסס". עם זאת, הוא עדיין מסתובב עם תספורת "הילד הרע" שבאופן אופייני לו מעוטרת במטבעות ובעצמות של חיות קטנות - מה שמקנה לו תדמית מעט פארודית, נאמר. ובכל זאת, המתנה שלו לעולם, מעבר ל-100 הריפים (ריף) הנהדרים שלו, היא תוכנית-האב שלו למוזיקת הרוקנ'רול, עליה השפיע יותר מכל אמן אחר ב-50 השנים האחרונות, שכן הוא הדבר האמיתי.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• אנחנו דווקא פחות התלהבנו: "המאסטרו" של בראדלי קופר קצת מפספס
• צ'ארלי שין הותקף באלימות: "ניסתה לחנוק אותו וקרעה את חולצתו"
• חרף עמדותיה הפרו-פלסטיניות: הזמרת הזו היא הכי מושמעת בישראל

אם להתבונן על אחת הלהקות המצליחות בעולם במבט פשטני, אז מיק ג'אגר בעל המראה התאגידי מככב בתפקיד הראשי, צ'ארלי ווטס גילם את האיש השקט בחליפה שאוהב ג'אז, רוני ווד הוא המתבגר התמידי כבר 50 שנה, וכמובן קית ריצ'רדס - גיבור הרוקנ'רול בהתגלמותו, עריק מנומס, סוג של צועני מוזיקלי ואיש שאיכשהו רימה את המוות בהצלחה פעם אחר פעם.

אם כך, ההבדל הבולט ביותר בין ג'אגר לריצ'רדס, לפי דבריו של האחרון, הוא העובדה ש"מיק ג'אגר צריך להכתיב לחיים את הקצב, הוא רוצה לשלוט בהם. בשבילי, החיים הם חיית בר, אתה מקווה להתמודד עם זה כשזה יזנק עליך". עוד הוסיף לומר, "הוא (ג'אגר) לא יכול ללכת לישון מבלי לכתוב מה הוא הולך לעשות כשהוא יתעורר. ואני רק מתעורר וזה לא אסון".

באופן לא מפתיע, אולי, הנושא העיקרי שעלה בריאיונות עם ריצ'רדס ברבע המאה האחרונה הוא העובדה שהוא עדיין איתנו, כלומר - חי. כן. איך אפשר לנהל ריאיון שלם שנוגע כמעט אך ורק במוות? ובכן, לא ברור, אך כששואלים את ריצ'רדס "למה אתה חושב שאתה עדיין חי כשאתה לא צריך להיות?" - הוא מגיע חמוש בעשרות תשובות מעניינות. הנושא הזה כל כך קריטי, עד כדי כך שריצ'רדס עלול להתעצבן אם לא יישאל לגבי המוות, שכן עצם קיומו הוא אחד הדברים החשובים שתורמים למעמדו האגדי.

הנה דוגמה אחת מתוך רבות למה ריצ'רדס, שלא יודע שובע, הוא חלק בלתי נפרד מתרבות ההגזמה: בשנת 1977 עלה הגיטריסט המהולל של הרולינג סטונז לטיסה לטורונטו כשהוא מחזיק בשני גרמים של הרואין וקוקאין. ריצ'רדס בילה במשך שלוש שעות בשירותים של המטוס, בעודו מרחף כמה שהוא רק יכול. אחרי שהצליח לחמוק מהמכס בטורונטו, הוא הצטייד באונקיה נוספת של הרואין וכן חמישה גרם קוקאין - מה שאיפשר לו בסופו של דבר לפרוש לסוויטה שלו במלון. כמה שעות לאחר מכן, 15 חברי "המשטרה הרכובה המלכותית של קנדה" פרצו לחדרו, מצאו את הסמים אך לא הצליחו להעיר את ריצ'רדס המעולף. כשלבסוף התעורר, גילה שהסטירות החזקות שקיבל הפכו את לחייו לצבע ארגמן. לצד זאת, בימים אלו אפשר להתנחם בעובדה שרוח ההגזמה שליוותה אותו בנעוריו חלפה, וכעת ריצ'רדס עטוף כולו במה שנקרא "מודעות עצמית".

אז אחרי שנות ה-70 הפרועות ורוויות ההרואין, בשלהי שנות ה-80 ואחרי עשרות אלבומי אולפן - קית ריצ'רדס נכנס להיכל התהילה של הרוקנ'רול, כשמגזין "הרולינג סטון" דירג אותו במקום הרביעי ברשימת מאה הגיטריסטים הטובים בכל הזמנים ב-2011. כוכב הרוק השתתף גם בשלושת סרטי "שודדי הקאריביים" בתור "קפטן טיג", אביו של ג'ק ספארו - שאת המראה שלו שאב מדמותו של ריצ'רדס עצמו. השתתפותו בסדרה המצליחה הזו, מוכיחה כי הוא ניחן בחוש הומור מוזר, כזה שמאפשר לו לקבל בחן את תהליך ההזדקנות שלו.

במלים אחרות, ריצ'רדס הוא כוכב ארכיטיפי שמגלם את רוח הסקס, הסמים והרוקנ'רול גם כשהוא נכנס לעשור השמיני שלו בעולם הגשמי שלנו. הדימוי הסטריאוטיפי של מסיבות פרועות, חדרי מלון הרוסים וטיולי אסיד שמזוהים עם כוכבי רוק - כולם נובעים בעיקר מחייו של ריצ'רדס, שכן הייתה לו השפעה בלתי נתפסת על פניה של מוזיקת ​​הרוק, והוא משמש כמודל לחיקוי לכל מי שמחפש להיכנס לעולם הזה. נראה שבימים אלו הוא עסוק בעיקר בלהאריך את קו החיים שלו. ולמה? כנראה שהוא נחוש לחקות את נגני הבלוז הזקנים והכחושים שנתנו לו את ההשראה המקורית להיות מי שהוא – הילד הרע של הרוקנ'רול.