איך אפשר שלא להתאהב? ג'יין בורדו חגגו עשור עם מופע שמחזיר אותנו הביתה

רק לפני שבוע עוד נשמעו אזעקות ברחבי הארץ, והשהייה במרחבים המוגנים הרגישה כמו חוויה ארוכה ומותחת. באווירה כזו, רק עצם המחשבה לצאת להופעה המונית מרגישה כמעט לא מציאותית. ובכל זאת, היכל התרבות בתל אביב התמלא אמש (רביעי) עד אפס מקום בחגיגת העשור של להקת ג'יין בורדו עם שירים אהובים, אורחים מיוחדים ופולק. הרבה פולק.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• מיילי סיירוס זוכה לכוכב בשדרה המפורסמת בהוליווד: "מרגיש כמו חלום"
• אמן של ניגודים: 65 שנה להולדתו של מאיר בנאי, הרוקיסט שאהב פיוטים
• בתוך שלושה ימים בלבד: ההישג המטורף של העונה החדשה של "משחק הדיונון"

המופע נפתח בווידאו קצר עם תיעוד מראשית הדרך של הלהקה בביצוע לשיר "מעגלים", כשבמקביל חברי ההרכב עלו לבמה – בלי כניסת דרמטית – ופשוט הצטרפו לנגינת השיר. עם סיומו, הודתה הסולנית המרוגשת דורון טלמון "עאלק 'לא סנטימנטלית', אני אומרת רגע לפני, אני עוד רגע נחנקת מבכי".

ההופעה המשיכה להדגמת הסאונד המודרני של הלהקה עם "פולרואיד" מהאלבום האחרון, עם השורה "תל אביב מרגישה כמו סרט" שקיבלה קונטקסט עדכני מתמיד, ומיד אחר כך "טי שירט".

במהלך המופע, ולרגל חגיגות העשור, ביצעה הלהקה שירים מכל התקופות – כשהבולט שבהם היה, איך לא, הלהיט הראשון של הלהקה, "עינב" (אותה אחת שזכתה לכינויי גנאי בשיר, אך טלמון בחרה לתת לקהל להשלים אותם בעצמו). טלמון הזכירה בעוקצנות כי השיר לא התקבל בכל תחנות הרדיו בתחילת דרכו, אך כעת כל גופי הרדיו נמצאים באולם כדי לסקר את המאורע המשמח.

השיא הרגשי הגיע עם "מגדל המים", שנכתב במקור כשיר געגועים אישי למחזות ילדותה של טלמון, והפך עם השנים לשיר געגועים קולקטיבי. הזמרת שיתפה כי הלהקה ביצעה את השיר בהלווייתו של רס"ל תום רוטשטיין ז"ל, שנפל במהלך מלחמת "חרבות ברזל". אחיו וחבריו נכחו בקהל, וההקדשה הייתה ישירה, כנה ומטלטלת.

לאחר ביצוע מדויק ונעים של הקאבר לקלאסיקה "ערב של שושנים", עלה לבמה האורח הראשון – אלון עדר, שהצטרף לביצוע של "וויסקי" וסיפר שהיה נוכח גם בהופעה הרשמית הראשונה של הלהקה לפני עשור. יחד הם המשיכו לביצוע חזק של השיר שלו – "קצת אהבה לא תזיק".

אחד הרגעים המוזיקליים המרשימים בהופעה היה "ואלס להגנת הצומח", שבוצע במשקל 4/4 (בניגוד לוואלס שמנוגן במשקל 3/4) ובסגנון המזוהה עם הלהקה, לאחר השמעת הקלטה של כותבת השיר, נעמי שמר, על משמעותו האמיתית של השיר. הקלידנית סתיו אחאי לקחה תפקיד בולט בשירה, מה שהפך אותו לדואט, שהוציא מהשיר את הכוח הפמיניסטי שבו מבלי לאבד טפילו טיפת רוך אחת.

בהמשך, נרשם רגע של אינטימיות עם "מה שחשוב", שלאחריו הגיעה מחרוזת נוסטלגית שכללה את "קרן שמש", "בועות סבון" ו"לא פשוט לי". קצב הקאנטרי של התופים, תוף המרים שאחזה דורון והקונטרבס, החזירו את הקהל לימי הפולק של תחילת הדרך של הלהקה, רגע לפני החזרה לחומרים החדשים כמו "כישוף" ו"ילדים אהבה", שקיבלו ביצוע סוחף – גם אם פחות מחובר לשורשים של הלהקה.

הצטרפותה של להקת לולה מארש עם "You're Mine" ו"לא יוצאת למסיבות" הוסיפה צבע חדש, והיוותה נקודת תפנית בהופעה. בשלב הזה, הקהל ה"מנומס" של היכל התרבות כבר נעמד סביב הבמה. דורון וסולנית לולה מארש, יעל שושנה כהן, רקדו יחד, והיה ברור שיש ביניהן שפה משותפת, גם מוזיקלית וגם אנושית, בשילוב גווני הקול השונים ובשילוב עברית ואנגלית – חגיגת אינדי במיטבה.

ואז הגיע "איך אפשר שלא" – רגע שיא שהקהל ציפה לו. בלי הפקה מנופחת, פשוט שיר אהוב עם ביצוע מדויק. דווקא אותו ביצוע נאמן למקור עשה את שלו, והקהל נשבה בקסם של מה שנהפך לשיר המזוהה ביותר של הלהקה. לקראת הסיום, מתי גלעד, הבסיסט ובעלה של טלמון, פתח את "תל אביב זה אני ואת". גם המתופף יואב ארבל לקח בית, והעיבוד האלקטרוני החי נשמע אפילו יותר מהודק מהגרסה המוקלטת, עם נגיעות חשמליות של הגיטריסט רמי אוסרווסר.

הביצוע לשיר "אישה קשה", שבמקור בוצע עם הזמרת אקו, נפתח בשירה של טלמון ושל זמר שלא נראה על הבמה, שהתברר בהמשך כלא אחר מאשר יוני בלוך, שפרץ לבמה עם אנרגיה מפתיעה ומרעננת, כאילו הוא ראפר קשוח ולא זמר רוק-חנון-מתבגר. בלוך סיפר כיצד הוא וטלמון הכירו, בעודו שולף את הנייד שלו ומקריא את ההתכתבות הראשונה של טלמון איתו בפייסבוק לפני כעשור, אשר אליה הוא לא השיב בזמנו. יחד הם ביצעו את "אחריות", הקלאסיקה שלו, אך זו נשמעה קצת פחות טבעית עבור דורון, אם כי הדינמיקה ביניהם פיצתה על זה.

"רוקדים צמודים" סימן את רגע הסיום לפני ההדרן, עם מוזיקה שחוזרת לעולם הפולק/קאנטרי. בהדרן, טלמון ביצעה לבד את "פתאום זאת אני" ודיברה בקצרה על האימהות, על הדרך שעשתה ועל התקווה. היא הודתה להורים, לבן זוגה הבסיסט, לחברי ההרכב, ולקהל המסור עוד מימי "קפה ביאליק" ועד היכל התרבות. היא הזכירה את החטוף אלון אהל, שעדיין מוחזק בשבי חמאס, וייחלה שיחזור במהרה ויופיע איתם על הבמה. לפתע נשמעה הקריאה "את כולם", והקהל בהמוניו ענה "עכשיו".

רגע לפני סיום, שבה לבמה יעל שושנה כהן, שנתנה ביצוע מרגש של "קולנוע לב", ומיד לאחר מכן הגיע השיר האחרון, "Stand By Me", אליו הצטרפו כל האורחים. זה היה ביצוע פשוט, לא דרמטי, אבל מדויק. ביצוע מאוד חמוד וקטן שמשאיר מסר מר-מתוק של אחדות ושל הצורך להישאר ביחד אחד עם האחר, אך זה לא ירגיש ביחד עד שלא כולם יחזרו לביתם.

אין ספק שג'יין בורדו עשו דרך ארוכה בעשור החולף, אך דווקא בתקופה כזו שברירית ומתוחה יש מקום לחזרה אל המוכר, העממי והנעים, בדיוק כמו השירים של הלהקה. זו אמנם קלישאה, אבל אחרי הופעה כזו אי אפשר שלא לתהות - איך אפשר שלא להתאהב בהם?