טקס המשפחות ל-7 באוקטובר היה התגלמות התרבות הישראלית במיטבה

טקס הזיכרון הלאומי של משפחות 7 באוקטובר שהתקיים אמש (שלישי) בפארק הירקון, במלאת שנתיים לאותה שבת שחורה, היה, בראש ובראשונה, ובניגוד לדעת הקהל הרווחת – אירוע תרבות. זאת לא בשל שלל האמנים שהופיעו במהלכו, הווידאו-ארט, ההפקה האדירה בקנה-מידה של הופעה של ברונו מארס או המלחמה התרבותית בין הטקס הנ"ל לטקס הממלכתי, שנכחו במקום כולם.

היה מדובר באירוע תרבות משום שהשכול, העצב, המלחמה, הגבורה, ההקרבה והיכולת לבנות חיים ולאהוב גם בצל עולם שעולה בלהבות, הם-הם התגלמות התרבות הישראלית כולה. כן, לא ניתן לקבל את ההנחה שהוצגה אמש בידי שלל משתתפים לפיה אין אנו החברה הישראלית יכולה להתחיל בשיקום ו"לתת ליום ההוא להיגמר", אלא כאשר יוחזר אחרון החטופים ויחזור אחרון החיילים. את הליך התיקון והשבת הנחת התחלנו, אף אם לא סיימנו, והטקס אתמול היה הוכחה ניצחת לכך.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• "עם של גיבורי על": שירי המלחמה המרגשים ביותר של "חרבות ברזל"

• הקולנוע הישראלי שרד מלחמות רבות. כיצד הוא ישרוד את 7 באוקטובר?

• "הייתי הארכיון שלנו": חברת "המכשפות" חושפת את הסיפור של הלהקה המיתולוגית

[brightcove_iframe video_id='Entertainment-music-israeli-part-375-external' autoplay='0' credit='תמיר גרינברג בטקס הזיכרון הלאומי ל-7 באוקטובר // צילום: אודם כץ' desc='' poster='' kid='1_dhj86021' duration='32']

אילולא היה הדבר, לצד דברים אחרים, הטקס אתמול לא יכול היה להיראות כפי שנראה. כך לדוגמה, למשקיף מהצד, במת הענק בעלת הכניסות האינסופיות, האנשים בדוכנים שניסו לקנות כרטיס במקום למרות הסולד-אאוט מבעוד מועד, האנשים הצעירים שישבו על הדשא ועישנו סיגריה בזמן שהזמרים האהובים עליהם מנגנים על הבמה – עשויים כולם היו להתפרש כאירוע רוק מושקע. האמביוולנטיות הזאת, על כל המשמעויות שלה – החיוביות והפחות חיוביות – היא תסמין של חברה חיה, ולכן גם הטקס, שמלא היה כולו בשכול, כך מלא היה גם בחיים.

במילה אחת, הטקס היה מדהים. בשתי מילים – שובר לב. מבין עשרות האלפים שמילאו את הפארק, כ-5,000 מתוכם, שישבו בקדמת הדשא, היו משפחות שנפגעו בצורה הישירה ביותר מאירועי הטבח והמלחמה העוקבת, כשכ-20 אלף נוספים, רוכשי הכרטיסים, מילאו את הטריבונות הרחוקות. הבמה הייתה מקושטת ברכב שרוף ובמאות פרחים – אותן כלניות אדומות מלאכותיות שגם מקשטות את אתר ההנצחה של מסיבת ה"נובה" בסמוך לקיבוץ רעים, בפרויקט המכונה "כלניות לפני הגשם".

הטקס, שהובל בהנחיית השחקן צחי הלוי ואשירה גרינברג, אלמנתו של סא"ל תומר גרינברג ז"ל שנפל בקרב ברצועת עזה בדצמבר 2023, נפתח בדקת דומיה, קדיש ויזכור שנכתב במיוחד עבור קורבנות הטבח והנופלים במערכה, ואחריהם עלה לבמה עדן חסון לבצע את השיר "מה אתה רוצה ממני" של חנן בן ארי. אחריו הוקרן סרטון שבו מקריאים אבות שכולים את השיר "ילד של אבא" לבניהם הנופלים, כשאחריהם ביצע ברי סחרוף את השיר "אולי צריך לתת לזה עוד זמן".

זאת הייתה התמה המרכזית של הערב, שבוצעה בצורה אינטליגנטית ורגישה בלי-סוף. סרטון, ו/או נאום שבו מספרים יקיריהם של הנופלים על שהיה ביום הנורא ההוא, על שעכשיו, ועל שיהיה, ולאחריהם קטע מוזיקלי שמתקשר עם הכאב שתואר.

כך, דיברה אביאלה חיאל על שני ילדיה, נועה וגידי ז"ל, שנרצחו סמוך למסיבת ה"נובה", ועל כיצד הייתה מבקשת רק לשכב לצידם על הספה פעם אחת נוספת, ומזי אילון (אלמנתו של טל אילון ז"ל, שהיה מפקד כיתת הכוננות של כפר עזה שנפל בהגנה על הקיבוץ) שסיפרה על כוננות הגעגוע הבלתי נגמרת של האלמנות. בסיום הקטע, עלו תמיר גרינברג וריקי גל לשיר את "מקום לדאגה" לאחר שביקשו מרבבות האנשים בקהל להדליק את הפנסים בטלפונים הניידים שלהם ברגע מרגש.

[brightcove_iframe video_id='entertainment-music-israeli-part-372-external' autoplay='0' credit='ירדנה ארזי, ויקי כהן וענת אנגרסט בטקס הזיכרון הלאומי ל-7 באוקטובר' desc='' poster='' kid='1_3hvj93jd' duration='35']

כחלק מהניסיון לגעת בכמה שיותר זוויות שונות (אך גם דומות מאוד) של הסיפור הגדול, ובכך להציג את כל רבדיו, הנושא הבא שהוצג דיבר על סיפורם של מתמודדי הנפש לאחר השבת השחורה, דרך סיפורו של רב-סמל מתקדם איגור פיבנב ז"ל, שחיסל 13 מחבלים ב-7 באוקטובר וששם קץ לחייו בחודש מאי, שלאחריו עלתה שירי מימון לשיר את "השקט שנשאר". הביצוע הרגיש שלה, שעלה לגבהים אדירים ונגמר בשקט דומע, היה הטוב ביותר של הערב.

עוד עלה פדוי השבי עומר שם טוב, ולאחריו עדן גולן שדיברה באנגלית לעולם ונתנה ביצוע של כוכבת ברמה הגבוהה ביותר לשיר "Coming Home" (שלווה בקריאות הקהל "את כולם עכשיו"). ויקי כהן וענת אנגרסט, שבניהן נמרוד ומתן עדיין מוחזקים בשבי חמאס כבר יותר משנתיים, עלו לדבר על בניהן החטופים, ונשארו על הבמה ללוות את ירדנה ארזי בביצוע מרוגש לשיר "בואי אמא". בהמשך, הוצג סרטון שמספר את סיפורם של משפחת זק על ידי בתם הדר (המקסימה-מקסימה) ש"קונח" בביצוע של התקווה 6 ונועם קליינשטיין לשיר "הימים הארוכים העצובים".

עוד עלתה גלית דן שאיבדה בטבח בקיבוץ ניר עוז את אימה כרמלה ז"ל ואת בתה נויה ז"ל, ובהמשך עלו הדג נחש ואסתר רדא לבצע בצורה נהדרת את "אי אפשר לשקר את הלב"; הוצג סרטון בו עטרה סינטון סיפרה את סיפורן של בנות הזוג שנותרו מאחור, שקדם לביצוע של רמי קלינשטיין וריטה לשיר "ימי התום".

[brightcove_iframe video_id='Entertainment-music-israeli-part-374-external' autoplay='0' credit='שלמה ארצי ועידן עמדי בטקס הזיכרון הלאומי ל-7 באוקטובר' desc='' poster='' kid='1_1xh2k4k4' duration='59']

סרטון נוסף סיפר את סיפורם של משפחת אוחיון מאופקים (ששכלה את האב והבן שיצאו להילחם במחבלים ונרצחו סמוך לביתם), שלאחריו עלה לבמה שלומי שבת לשיר את "אין עוד מלבדו". קטע מצולם שבו הוקרא הטקסט "בנו האשם" של לאה גולדברג קדם לביצוע של עמיר בניון לשיר "האמנם" של המשוררת.

מכתבו המרגש של יניב אורן ז"ל, שנפל באוגוסט 2024 בלחימה בעזה, שנכתב לחניכים שלו בפנימייה שאותה ניהל בעין גדי, הוקרא בסרטון נוסף, והזכיר פעם נוספת לקהל מי הם אותם האנשים שאיבדו היקרים ואיבדה המדינה – המיטב שבמיטב שיש לעולם להציע. לאחריו, ביצע שלום חנוך גרסה אקוסטית מדויקת ל"שיר ללא שם".

את הקו הא-פוליטי שבו נקט הטקס, שנועד להתרכז באסון המשותף שקרה לכולנו, ובמיוחד לאותם יושבי-השורה הראשונה, ולהוציא את חילוקי הדעות מהמשוואה, שבר אחרון המדברים, יונתן שמריז, אחיו של החטוף אלון שמריז ז"ל, שנהרג מאש כוחותינו, שקרא בהפגנתיות להגיע לעסקה, להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר נסיבות הטבח – תוך שהוא מפנה אצבע ביקורתית מאוד לממשלה. נאומו שלהב את הקהל המרוגש שקם כמעט כולו על רגליו, והכין את הקרקע לביצוע של שלמה ארצי ועידן עמדי ל"תתארו לכם" שחתם את הערב.

ישראלים, כידוע, טובים בטקסים ומוכשרים בזיכרון. ערב הזיכרון אמש, ששאף והצליח לחצות מגזרים ולהתמקד בעצב המשותף, נעשה בצורה חכמה מאוד, ומשכנעת. יש לציין שגם אילולא הטקס היה מנוהל בצורה רגישה כל כך, ייתכן שהיות הפצע עדיין פתוח מדי והנושא כל כך כאוב ונוגע בנקודות הרגישות ביותר של כולנו, עדיין היה כל הקהל דומע ובא על סיפוקו. אולם, לעולם לא נדע, כי הטקס היה מנוהל ברגישות אין-סוף, בידיים בטוחות ובאמונה בצדקת הדרך, ולכן ייצג את התגלמות התרבות הישראלית בצורה הראויה ביותר.