מאבל ושכול לשירי נקמה - ועד לחזרת הפופ: המוזיקה הישראלית בצל שנת מלחמה

אומרים שכשהתותחים רועמים המוזות שותקות, אבל זה לא נכון לגבי המוזיקה הישראלית שהמשיכה להפתיע גם בתוך הכאוס עם יצירה חדשה ומרגשת - ובו זמנית גם התרפקה על שירים נוסטלגיים. אחד המוזיקאים שנתן לזה יד הוא אביתר בנאי, שמאז החלה המלחמה הוא שידר מפגשים בלייב בדף הפייסבוק שלו למאזיניו, שוחח איתם והעניק נחמה מוזיקלית עם גרסאות כיסוי מרוממות לב לשירים ישראליים שונים. אחרי שבועות ארוכים ליקט בנאי כמה וכמה קאברים ואיגד אותם לכדי האלבום היפהפה והאינטימי "עוגן במים".

ברגישות ובקצב איטי, משלב בנאי בין מוזיקה לטקסטים שהקריא ונוגעים במצב. לצד שירים מוכרים מאוד כמו "אל תפחד" של אהוד בנאי או "דמיון חופשי" של יצחק קלפטר, משובצים גם שירים כמו "דייגים" של ארז הלוי ו"שיר" הנוגע של אתי אנקרי. בנאי תכנן להיכנס לאולפן מיד אחרי החגים כדי להקליט אלבום חדש, אבל למרות ששינה את התוכניות בשל המצב המציאות המורכבת שנכפתה על כולנו, הצליח לאזן בין הכוחות ולהעניק למאזיניו מתנה כפולה - גם לייבים שמרחיבים את הלב, וגם אלבום שהפך להיות קפסולה של אותם מפגשים על גבי הרשת. אגב, הוא כמובן לא האמן היחיד שביצע לייבים בתחילת המלחמה - גם בן ארי בחר בתקשורת הזו עם מאזיניו, עוד בתקופת הקורונה, ואף הגדיל לעשות ושיתף את ילדיו באירוע.

מי שעוד חידשה שיר נוסטלגי על רקע המלחמה היא הזמרת שרית חדד, אשר הוציאה ביצוע מחודש ל"התמונות שבאלבום" של חיים משה. המשמעות החדשה שהמילים קיבלו בצל המצב, סיפרה חדד בהמשך, היא שהביאה אותה להחלטה להקליט לו גרסה משלה; חידוש נוסף שיש להתייחס אליו שייך לנינט טייב, שיחד עם תזמורת ירושלים מזרח ומערב ומקהלת הילדים של הקונסרבטוריון במועצה האזורית אשכול, חידשו את השיר "בואי הביתה" של ברי סחרוף, והפכו אותו לתפילה קורעת לב לחזרתם בשלום ובמהרה של כל החטופים והחטופות שעדיין מוחזקים בעזה.

והיה גם את החידוש האדיר של יהורם גאון לשיר "לא תנצחו אותי", אותו כתבה והלחינה נעמי שמר בשנת 1984. לאורך השנים זכה השיר האהוב לגרסאות כיסוי רבות וביניהן גם של עדן בן זקן, וכעת בשל הלוחמה המתמשכת החליט גאון לחבור ללהקות הצבאיות ולהפתיע עם ביצוע מחודש אחרי 40 שנה, כמחווה לחיילי צה"ל. באחד מהראיונות נשאל גאון על ההחלטה לחדש את השיר, והסביר: "מיום שנבראנו לעם מנסים לנצח אותנו, וכל המנסים לאורך הדורות נמוגו אל תהומות נשיה ואינם, ואנו ממשיכים וממשיכים בין שירי קינה לשירי הלל, כי עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה - אותנו לא מנצחים"; מוזיקאית נוספת שבחרה להקליט להיט ענק שלה מחדש היא לאה שבת, שהפתיעה את המאזינים עם "תמיד יחכו לך" בתוספת בית חדש שכתבה במיוחד בשל המלחמה והמאבק להחזרת החטופים.

אל תמהרו להספיד את הפופ

בתוך הסקירה הזו על העשייה המוזיקלית מאז החלה מלחמת חרבות ברזל, השאלה הגדולה שעולה היא האם תעשיית הפופ מתה? האם החלפנו את הלהיטים הקליטים בקו יותר ממלכתי, או שאולי מדובר בהלם שלאט לאט הולך ומתמוסס? לדעת כותבת שורות אלו, האופציה השנייה היא הנכונה יותר. אמנם היינו באיזו תקופת "קומה" קצרה, אבל זה לא באמת אומר משהו על המשך הדרך כי אנחנו בהחלט מראים סימני התאוששות. נכון, בהתחלה קיבלנו יותר בלדות, והראפ וההיפ-הופ באופן טבעי קיבלו יותר מקום, אבל נראה שאט אט הפופ הישראלי מתחיל להתאושש ולמצוא את דרכו מחדש לקדמת הבמה - בלי שטיקים ובלי טריקים. למה הכוונה? הרי זה ידוע שמי שמבסס את הקריירה שלו רק על העטיפה יישאר בידיים ריקות. דווקא אמנים שעובדים קשה כדי להביא ערך לקהל המאזינים שלהם, שהוא יותר מקמפיינים או אייטמים בעלי ניחוחות זולים של רכילות, מצליחים להישאר בתודעה, והקהל מגלה אליהם נאמנות לאורך זמן ומצליח להשאיר אותם על המפה.

כשאנחנו מדברים על תרבות הפופ, אנחנו לא יכולים להתעלם מהנעשה באירוויזיון השנה. למרות המתנגדים והמלעיזים, והיו כאלו לא מעט, עדן גולן הגיעה לשוודיה עם "הוריקן", בלדת פופ נוגה, שלמרות שעברה כמה שינויים והתאמות היא הביאה את מדינת ישראל למקום החמישי והמכובד. חשוב לציין שהיו כאלה שמצאו בקליפ של גולן רמזים למתקפה שנפתחה באוקטובר - אם זה הבגדים, האווירה הכללית והחור הקטן במרכז הגופייה בבגדי המשתתפים שיכול להיווצר מפגיעת ירי. בסיום הקליפ הרקדנים לבשו שחורים, וזה מרמז על האבל והכאב שילווה את ההיסטריה הישראלית לתמיד.

מאז שפרצה המלחמה, עידן רייכל - כמו זמרים רבים אחרים - הופיע בפני חיילים ומפונים ברחבי הארץ. לקראת סוף חודש אוקטובר הוציא הפרויקט של עידן רייכל את "תחזור", שכתב רייכל יחד עם אבי אוחיון, וביצעה אותו בדיוק מצמרר רוני דלומי. רייכל, ששכל במלחמה את חברו אל"מ רועי לוי, שנפל ממש בתחילתה של חרבות ברזל בהיתקלות בקיבוץ רעים, בחר להקדיש את השיר לטובת החטופים שחייבים לשוב הביתה ולזכר אלו שקיפחו את חייהם בקרבות.

גם ליאור נרקיס בחר למצוא את הדרך המיוחדת שלו להתמודד עם המצב, ומעבר למיני אלבום של שיתופי פעולה עם חברים מהתעשייה באופן שיתאים לתקופה, וביקורים בבסיסי צה"ל ובבתי חולים ברחבי הארץ - הוא גם פתח את ביתו לחיילי מילואים שביקשו לערוך חתונות, וסייע ככל שניתן בהפקת אירועים עבור הלוחמים. במהלך התקופה הוציא נרקיס מספר שירים, כש"אחינו כל בית ישראל" היה מהבולטים שבהם, שיצא כבר באוקטובר 2023. את השיר הלחין אבי אוחיון למילים מתוך התפילה. אחר כך המשיך עם "בסוף הכל יהיה בסדר" שזכה גם הוא להשמעות רבות.

פנינה רוזנבלום - זמרת המלחמות

ברוח התקופה קיבלנו עוד כל מיני תופעות מוזיקליות שהן לא יותר מגאג, ואפשר להתווכח על נחיצותו - אנחנו מדברים כמובן על פנינה רוזנבלום. אכן מדובר באשת עסקים מחוננת, שבעבר הצליחה להתברג לפוליטיקה הישראלית ואף להוציא שיר פופ לא רע ("תמיד אישה"). התחביב של רוזנבלום והרצון העז שלה להפוך לזמרת מלחמות, הניב לנו כמה שירים כמו "איפה הייתם בשביעי לעשירי", "איראן דונט שוט", ו"צפון בוער" (כי אין סיכוי שרוזנבלום תזניח את הצפון).

דמות נוספת שכולנו תקווה שתצליח להתבסס בתעשיית המוזיקה בישראל היא מ' המסתערב - לוחם מילואים ביחידה מובחרת שנכנס לחיינו לאחר שביצוע שהקליט ל"יחפים" של יסמין מועלם, תוך כדי שהוא עוטה על עצמו מסכה בכדי לשמור על זהות, התפוצץ ברשת. לאחרונה הוא הקליט שיר מקורי, ואף התארח בהופעה של הזמרת אודיה - ואף נבחר לאחד מההבטחות הבאות במוזיקה בפרויקט הביכורים של רשת 13.

אם בתופעות רשת עסקינן, לא נתעלם מתופעה שליוותה אותנו זמן רב בשנה האחרונה – טרנד בטיקטוק שבו מראים חיילים שבים הביתה לצלילי "לצאת מדיכאון" ו"לחזור הביתה של "התקווה 6". עוד תופעה שלצערנו הולכת ומתגבשת בימים אלו ממש, היא סרטונים קורעי לב בהם מתנגן "מה יהיה מחר" מתוך האלבום החדש של פאר טסי, ולצליליו רצות תמונות של חיילים בחברת משפחה וחברים כשהתמונה האחרונה מראה שהם סיימו את חייהם בבית העלמין. בפשטות, אלו סרטונים שמצליחים להפוך את הבטן ולטלטל את כל מי שצופה בהם.

אין ספק שהחוויות הקשות שעברנו עיצבו אותנו מחדש, גם ברמה המוזיקלית. בתקופה המורכבת הזו אנחנו עושים כל שביכולתנו לחזור לשגרה, אבל איך זה אפשרי? יש חטופים בעזה, יש אנשים שכמעט שנה חיים כמו פליטים בארץ ועוברים מבית מלון לבית מלון. אזעקות הפכו לדבר שבשגרה, במיוחד באזור הצפון, ופיגועים מתרחשים כדרך קבע. בתוך כל זה יש לנו רצון עז להשאיר את הראש מעל המים ואפשר לראות את זה גם במצעדי הפזמונים. בתחילת הדרך כולם היו בדממה ומיהרו להתכנס בתוך עצמם בכדי להוציא את שיר המלחמה הבא. אם ניקח לדוגמה את נועה קירל, אז בימים הראשונים של חרבות ברזל היא העניקה למאזינים גרסה רגועה יותר ל"יוניקורן", אבל אחר כך היא פתחה מבערים וחזרה לעצמה עם "אני" ו"משקפיים" בסאונד שאנחנו מכירים. האם הלהיטים הללו קיבלו את אותה תשומת הלב שקיבל פאוץ' בזמנו? ממש לא. בתקופה האחרונה היא חברה לאושר כהן, והשניים הוציאו את "אין אותי", שלא תואם את הסגנון המוכר שלה בלשון המעטה.

אחרי להיט המלחמה של נס וסטילה הם קצת הורידו את הווליום, אבל תוך כמה חודשים הם קפצו על ה"במפרים" וטיפסו ל"מגדלים" - הסינגל החדש שלהם שקצת משכיח את הלוחמנות של "חרבו דרבו" ומוכיח שהם כאן לעוד הרבה מאוד זמן. כשמדברים על פופ, אי-אפשר לא להתייחס לאנה זק שמאז אירועי אוקטובר שמרה על שקט יחסי והשקיעה את האנרגיה שלה בשיתוף תמונות נעדרים וחטופים, ומיד אחר כך אפילו ביצעה שיר יחד עם ילדי העוטף שנאלצו להתפנות מביתם. ואולם, כשהתחלנו "להתרגל" למהדורות החדשות הגדושות היא הוציאה את "ויני וידי ויצ'י" ואת "עוד אחד", והוכיחה שיש מקום למוזיקת הפופ גם בתקופה הזו, ואם על הדרך את מרוויחה פרסומת סמויה של מגנום בטעם פטל לימון - אז למה לא בעצם? היא הפסידה כסף, ומגיע לה להחזיר אותו בחזרה.

בכלל, הנוסחה פה מאוד ברורה - אנחנו שומרים על שגרת לחימה ועולם התרבות ממשיך למצוא את הדרכים שלו לפעול. עם ישראל אוהב את המוזיקה שלו שמחה וקצבית, וכל המרבה הרי זה משובח - גם אם המציאות הרבה פחות תואמת את הביט הזה. חשוב לציין שכל אירוע חריג לכאן או לכאן עלול להפיל את מגדל הקלפים הזה. אנחנו באיזו תקופת ביניים מלחיצה, אבל באורח פלא מצליחים להכיל גם את חוסר הוודאות הזה. מדינת ישראל ידועה ביכולת שלה להדחיק שצריך, ואפשר לראות את זה באוקטבות הגבוהות שלה.

כבר לא הילדים של חורף 73'

פעם היו לנו שירי מלחמות לפי הספר, שירי תקווה ושלום. חוה אלברשטיין שרה על החיטה שצומחת שוב, להקת הנח"ל שרה על ההוא שלא ידע את שמה, להקת חינוך מיוחד על הילדים של חורף 73', שושנה דמארי שרה לחיילים על הקרב האחרון ואילו יפה ירקוני ביקשה להזכיר "רבותיי, ההיסטוריה חוזרת". היה אתוס מאוד ברור, המוזיקה הפכה להיות אי של יציבות בתוך שלל מלחמות קיום, זה היה התפקיד שלה, והיא עשתה את זה בממלכתיות מרשימה. הטבח האחרון, בשילוב הרשתות החברתיות, שינה את כללי המשחק. ראינו איך האבל נראה כשהופכים אותו לרילס, מוסיפים לו לייקים ומתמודדים ביצירתיות עם תחושות קשות. דור שלם הפסיק להחזיק את האידיליה שההורים שלו גדלו עליה ומיהר להמשיך לחיות כרגיל, גם ששום דבר לא באמת רגיל.

עוד נקודה שחשוב להתייחס אליה היא האמנים עצמם - הרי כולנו יודעים שיהיה להם מאוד קשה לתפוס את הקהל שלהם עם מוזיקה נוגה לאורך זמן. יש פה עידן חדש, דור שלא ידע את יוסף. כזה שלא מוכן לממלכתיות בכל מחיר. האמנים העניקו לקהל שלהם כל כך הרבה במהלך השנה האחרונה - הם הגיעו לבסיסים נידחים באנרגיית שיא על מנת לשמח חיילים שיוצאים ונכנסים מעזה, הסתובבו ברחבי הארץ בשביל להעניק רגעים של נחת למפונים שהיו זקוקים לאיזה שיר להתרפק עליו ולהרגיש איזושהי נורמליזציה בתוך המציאות המטורפת שהם עוברים. האמנים הופיעו לפצועים, חיילים בשיקום, ואפילו בלוויות ועשו כל שביכולתם לאחות את השברים, גם כשמדובר היה במשימה בלתי אפשרית.

בשורה התחתונה, אנחנו מבינים אותם. בכלל, היכולת להכיל את כובד האירועים היא לא פשוטה, אבל אנחנו לא ממהרים להספיד את הפופ, הספדנו יותר מדי אנשים גם ככה. לא מדובר באיזה טרנד חולף, אז אל תהיו פסימיים בקשר אליו. הוא לא מתכוון ללכת לשום מקום.