45 שנים אחרי מותו הטראגי, ג'ון לנון הפך למיתוס. אמונותיו - לא

"לא מאמין במלכים/ לא מאמין באלביס/ לא מאמין בצימרמן/ לא מאמין בביטלס", צעק מדם ליבו המוזיקאי הבריטי ג'ון לנון בשירו "God", זמן קצר לאחר שלהקתו הביטלס - זו שהזניקה אותו לתהילת עולם - התפרקה. דאז, עבור לנון בן ה-30, שמו או שם להקתו לא היה מיתוס, ושום אגדה שכזו או "עגל זהב" לא כבשו את ליבו - לא המדיטציה וההתחברות הרוחנית שהייתה נחלתו רק מספר שנים קודם לכן, לא אלילו המוזיקלי אלביס פרסלי, לא גיבורו/אויבו בוב דילן (הלוא הוא רוברט צימרמן), לא פוליטיקאי כזה או אחר. בבקשה פשוטה, לנון ביקש להאמין ראשית בעצמו - האדם, האמן, היוצר.

45 שנים בדיוק לאחר הירצחו על ידי מתנקש וסטוקר מעורער בנפשו ב-8 בדצמבר 1980, חלומו של לנון לא רק שלא התגשם, אלא הפך לכל מה שסלד ממנו. ג'ון לנון גרסת 2025 הוא מיתוס חי וקיים, זה שעליו ודומיו בנויה המוזיקה והתרבות הפופולרית המודרנית, זה שמתעלה בתפיסה הציבורית על מורשתו של להקתו וחבריו ללהקה - המתים והחיים (כותב שורות זה הוא מעריצם הגדול ביותר של פול מקרטני וג'ורג' האריסון), זה שהאמין בעולם מתוקן ובמילים גדולות כמו "שלום" - אלו שמזמן נראים כמו חלום. אז איך מתמודדים עם המיתוס, האדם מאחוריו והאמן שהיה במרוצת השנים?

כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:

• פרוטקציה? הבת של הבמאי האגדי לא מתביישת: "קיבלתי את זה בגללו, ברור"
• זה נדמה כעוד אקזיט בשווי מיליארדים, אבל הוא נוגע לעתיד של כולנו
• "לא רק חיבור לשורשים": הפרויקט המוזיקלי שמביא את המוזיקה העיראקית לימינו

אולי נכון קודם לפרק את האדם לגורמים. לנון מעולם לא היה צדיק, וגם לא התיימר להיות אחד - מי שגדל לאב נוטש ואם שנהרגה באורח טראגי, כשנדרסה למוות על ידי שוטר שיכור. אלו הותירו את לנון אדם רדוף למשך שארית חייו, ציני מטבעו, מתוסכל, מדוכא וזה שהוציא את זעמו לא פעם על הקרובים לו - כולל אשתו הראשונה סינתיה, בה הודה שהתעלל (והנציח זאת בכמה משירי להקתו, כמו "Run For Your Life" ו"Getting Better").

מכאן, שחיבורו האקטיביסטי למאבקים פוליטיים בסוף שנות ה-60 הסוערות ושנות ה-70 הפרנואידיות הגיע מתוך חזרה לפשטות מסוימת, נטולת דיכוטומיות, ולא מתוך אמונה במנטרה רדיקלית זו או אחרת. להפך, לנון סלד מאלו מבסיסו - אפילו בלב שנת 1968, שראתה מאבקים אלימים מתמיד ועולם כאוטי, הוא כתב את השיר "Revolution" - שקרא לשינוי מיידי, אך כזה נטול אידיאולוגיה מובהקת או אלימות - אל מול שותפיו לתקופה, כדוגמת להקת הרולינג סטונס, שהוציאו את שירי המאבק הבוטים "Street Fighting Man" ו"Sympathy For the Devil", לצד שיתוף פעולה עם הבמאי המהפכני ז'אן-לוק גודאר, דאז בתקופתו המרקסיסטית.

במילים אחרות, במונחי 2025, ג'ון לנון היה "איש מרכז". אלו מסבירים את הרקע מאחורי "Imagine", להיטו הגדול ביותר ושיר שמזמן יצא מידיו של לנון אל העולם. מי שהואשם בנאיביות יתר גם בזמן אמת, "Imagine" האמין באמת ובתמים בעולם נטול מעמדות, דתות, הבדלים גזעיים, דעות קדומות וכו'.

אין זה אומר שהמוזיקאי לא ידע לטלטל את המערכת כשצריך - אמירתו ב-1966 כי הביטלס "גדולים יותר מישו" עוררה את זעמם של אלפי שמרנים בארה"ב, שמאוחר יותר נהייתה ביתו המאמץ. שירי מחאה בוטים - כדוגמת "Woman Is the Nigger of the World" (ההתרסה מובנית מטבעה) ו"The Luck of the Irish", שהראה תמיכה גורפת במאבק הצפון-אירי לעצמאות מבריטניה - הפכו את לנון ל"פרסונה נון גרטה" בקרב שלל פוליטיקאים וממשלות (עבור נשיא ארה"ב דאז ריצ'רד ניקסון וה-FBI, לנון היה מטרת מעקב מספר אחת במשך שנים); וזיהוי נטיות אלימות - כמו תרבות הנשק בארה"ב ב"Happiness Is a Warm Gun", זו שלבסוף הובילה למותו - שיתבררו מאוחר יותר כחמורות הרבה יותר.

נדמה אז שהאירוניה הגדולה ביותר במורשתו של המוזיקאי אחרי כל השנים האלו אינן רק דחייה מלאה של ההתרסות והבוטות שלו (תארו לעצמכם את אמירת "גדולים יותר מישו" בימים אולטרה-שמרניים אלו), אלא זניחה של אמונותיו הפשוטות ביותר, אלו שהיו קונצנזוס במשך עשרות שנים - האמונה בשלום עולמי. כש"Imagine" הפך לשיר שמעטר טקסים ואירועים בכל מדינה, מגיל הגן ועד אירועי אולימפיאדה, התחושה היא שמשמעותו האותנטית רוקנה ממנו, זיכרון לימים שבהם התקווה לעולם אחר הייתה חיה וקיימת.

כש"שלום" הפכה למילת גנאי של ממש בקרב רבים בעולם, אפילו מורשתו ה"מרכזניקית" הפשוטה של ג'ון לנון כבר אינה מה שהייתה. אם ברצוננו באמת לכבד את האדם, המיתוס ואמונותיו, ראוי שנתחיל מאימוצה של המילה הזו חזרה לחיקינו.