חריגת בנייה: מדוע צריכה נבחרת ישראל להתבסס על השלד של הפועל ת"א?

הכדורגל הישראלי הוא הענף הכי אהוב בישראל. אמנם לא בפערים כאלה גדולים מעל ענפים אחרים כפי שאפשר אולי להסיק מהחשיפה שהוא מקבל בתקשורת. יעידו נתוני הרייטינג החלשים והעובדה שכל קבוצות ליגת העל - ויש 16 כאלה, להזכירכם - לא מוכרות ביחד יותר מ-40-45 אלף מנויים. אבל אין ויכוח באשר ליכולת שלו לרומם מצב רוח לאומי, לתפוס כותרות בשערי העיתונים ולסחוף אחריו עשרות אלפים לאיצטדיון עלוב ונוראי כמו זה שברמת גן.

אבל הכדורגל הישראלי הוא ספורט חולה. יותר מזה: הספורט הישראלי חולה, והכדורגל הישראלי הוא הווירוס, הגידול. הדבר הכי חולה. המקור לכל הבעיות. אני לא אוהב כדורגל ישראלי. ולמען האמת, אני מבין בכדורגל ישראלי את המינימום הנדרש ממני במקצועי. אני לא מעורב בו רגשית וגם לא כותב עליו. אבל לקראת משחק הגומלין של הפועל תל אביב מול רד בול זלצבורג בבלומפילד במוקדמות ליגת האלופות ביקשתי מהעורך לכתוב משהו. כי מה שאני רואה מהפועל תל אביב על הדשא, כבר זמן רב, פשוט לא דומה לכדורגל ישראלי.

נכון, קבוצות ישראליות רבות הצליחו לעורר בנו תחושות של גאווה בזירה האירופאית, מאז השתחלנו לשם כי באסיה לא רצו אותנו ומשום שאוקיאניה רחוקה מדי. על מרבית ההישגים הגדולים חתומות מכבי חיפה והפועל ת"א, אבל גם הנבחרת רשמה כמה ניצחונות יפים, מכבי פ"ת ניצחה בבלגרד ובני יהודה ניצחה שישה משחקים על האפס בעונה שעברה עד שנחלה שני הפסדים מינימאליים לפ.ס.וו איינדהובן. אבל חוסר המזל המשווע שהיה מנת חלקה של מכבי חיפה בעונה שעברה, לצד בעיות אחרות, הוא נקודה שחורה בהיסטוריה יפה של הירוקים באירופה. ומעל זה בולטת הפועל ת"א ב-12 החודשים האחרונים.

מאז שהוגרלה מול גטבורג השבדית בשלב המוקדם השלישי של הליגה האירופית בקיץ שעבר, הפועל תל אביב קיימה 17 משחקים בזירה האירופאית. היא ניצחה 10 מהם, סיימה 3 בתיקו והפסידה רק 4. מדובר ב-58.8% ניצחונות ובתרגום לנקודות ליגה זה 64.7% הצלחה. סתם לשם השוואה, ב-17 משחקיה האחרונים באירופה של מנצ'סטר יונייטד, השדים האדומים ניצחו 11 והפסידו גם הם 4. אז נכון שאין בכלל מה להשוות בין היריבות של יונייטד לאלה של הפועל, אבל הנקודה היא שברמות שהיא מתמודדת מולן באירופה - הפועל תל אביב מוכיחה עליונות. פעם אחר פעם, ובייחוד ב-12 החודשים האחרונים. ומה הדבר הכי לא כדורגל ישראלי שהפועל עושה? לא, לא זה שהיא מביסה יריבות מפעם לפעם. את זה גם פ"ת והנבחרת עשו. הדבר הכי חריג שהפועל עושה הוא לנצח בחוץ.

באותם 12 חודשים אחרונים הפועל ניצחה 5 מ-9 משחקי החוץ שלה ומאזן השערים שלה בכל המשחקים האלה הוא 14:14 - ממוצע של יותר משלושה שערים בכל פעם שהפועל יוצאת למשחק חוץ באירופה. זאת אומרת שהיא לא יוצאת כדי להתבנקר ולהוציא תוצאה. לא מגיעה למקומות כמו המבורג, גלזגו, וינה וזלצבורג בתקווה לסגור את המשחק ו"להעביר את ההכרעה לבלומפילד". היא באה לשחק כדורגל. לעתים זה נגמר בתבוסות כמו ה-4:2 בגרמניה וה-3:0 בקאזאן, לעתים בשלישיות לזכותה, כמו בגטבורג ובפעמיים האחרונות באוסטריה.

אה, ויש עוד משהו שהפועל עושה שהוא מאוד לא ספורט ישראלי - יש לה מסורת והמשכיות. הגומלין מול זלצבורג יהיה המשחק ה-76 של הפועל באירופה מאז הפעם הראשונה שהתמודדה במסגרת הזו לפני 15 שנה. הממוצע מצביע על חמישה משחקים בכל שנה. האדומים כמובן חולקים את הבמה הזו עם מכבי חיפה, שבינתיים מעמידה רקורד אירופי עדיף עם 78 הופעות. אמנם הפועל ניצחה יותר (38 לעומת 30) והפסידה פחות (33:25), ובסך הכל "צברה יותר נקודות" (105:126), אבל חיפה התמודדה פעמיים בשלב הבתים של הצ'מפיונס (מה שפוגם כמובן באחוזי ההצלחה), וגם הייתה הראשונה לרשום רבע גמר אירופאי (מחזיקות, 99'), שלב בתים בצ'מפיונס (2002/3), ושמינית גמר גביע אופ"א בעידן הקשה יותר של שלב הבתים.

ועדיין, הפועל תל אביב יכולה לשפר את הרקורד שלה באירופה ועל הדרך לא רק לעשות משהו שמכבי חיפה מעולם לא עשתה, וגם לתרום משמעותית לכדורגל הישראלי בכלל, וזה להעלות את ישראל ליורו 2012.

אם יש דבר אחד המשותף ל-99% מהנבחרות הלאומיות, זו העובדה שהן לא משחקות כמו קבוצה. הסיבות ברורות: כמעט בכל המקרים מדובר בשחקנים שנפגשים לעתים לא קרובות מספיק, אימונים לעתים לא תכופות מספיק, ולמאמן הלאומי לעולם לא יהיה מספיק זמן עם השחקנים שלו כדי להנחיל להם שיטה ושיטתיות אמיתיות. בגביע העולם האחרון רק שתי נבחרות שיחקו כמו קבוצה למען הרגע הראשון שלהן בטורניר ועד לאחרון. ממש לא במקרה אלה היו הנבחרת הכי כיפית בטורניר (גרמניה) והנבחרת הכי יעילה בטורניר (ספרד). שתי נבחרות שסיימו במקומות 1 ו-3. כי כשכולם סובלים מאותה בעיה, וכשההבדלים בין איכות הסגלים של מדינות כמו ספרד וגרמניה לעומת אלה של ברזיל, ארגנטינה, איטליה, אנגליה, צרפת ועוד הם לא באמת הבדלים גדולים - הנבחרת שתצליח בצורה הכי טובה לשחק כמו קבוצה תעניק לעצמה יתרון ענק. זה בדיוק מה שקרה. וככל שהזמן עובר והקבוצות דורשות יותר ויותר מהשחקנים שלהן, העניין הזה הופך לאקסיומה בזירת הנבחרות.

נבחרת ישראל, כמובן, לא יוצאת מהכלל הזה. הנבחרת שלנו משחקת כדורגל לעתים רחוקות בלבד. ברוב המכריע של הזמן, צפיה במשחקיה זו חוויה מאוד לא נעימה. כמעט הכל מקרי, התיאום בין השחקנים כמעט שלא קיים, אין תכנית משחק ברורה, השליטה בכדור תלויה במזג האוויר, איכות הדשא והיריבה, והרמה באופן כללי ירודה. זה נכון לגבי הנבחרת שלנו בלי קשר לזהות המאמן, ובמרבית המקרים נכון גם אצל היריבה. אבל יש לזה פתרון.

בסגל של נבחרת גרמניה במונדיאל האחרון 18 שחקנים (78% מהסגל) הגיעו מארבע קבוצות בלבד (באיירן מינכן, ורדר ברמן, המבורג, שטוטגרט), והליבה הצעירה שלה, עם שחקנים כמו מנואל נוייר, סמי חדירה, מסוט אוזיל, תומאס מולר, הולגר באדשטובר וג'רום בואטנג, צברו יחד יותר מ-100 הופעות בנבחרת הצעירה בין השנים 2007-2009. נבחרת ספרד עשתה את זה בצורה פשוטה הרבה יותר - היא פשוט לקחה את ברצלונה וחיזקה אותה במקומות הנכונים (או, איפה שלבארסה יש זרים). ואלדס, פויול, פיקה, בוסקטס, צ'אבי ואינייסטה, ובשלב מאוחר יותר גם פדרו, היו שחקני הרכב כל הדרך אל הגביע. זה יותר מחצי מההרכב של ויסנטה דל בוסקה. ואין ספק - זה עבר מעולה גם בגרמניה וגם בספרד.

הנבחרת שלנו יכולה, וצריכה, לעשות משהו דומה עם הפועל תל אביב. עם הניסיון האירופי העשיר של הקבוצה, ההצלחות שהיא רושמת בחו"ל בשנה האחרונה, היכולת שלה לנצח בחוץ קבוצות עשירות ממנה, ולא פחות מכל אלה - הכדורגל שהיא משחקת בשנה האחרונה בבית, בחוץ, בליגה ובאירופה - אין ספק בכלל שהיא תוכל לרשום תוצאות טובות יותר במדים הלאומיים מאשר אלה שהושגו על ידי מיטב בחורינו. אותם נבחרים שבעשור האחרון ניצחון החוץ הרשמי המרשים ביותר שלהם היה במקדוניה, ושעל הדרך לא ניצחו בבוסניה ובלטביה, גברו בקושי בבית 1:2 על איי פארו, סיימו בתיקו עם מלטה (!) והצליחו להפסיד ללטביה בבית.

שתי המשימות הקרובות של הנבחרת - בבית מול מלטה ובחוץ מול גיאורגיה - הן מוקשים עבור הנבחרת שלנו כמו שהיא. כך ההיסטוריה מלמדת. עכשיו תחשבו רגע - הפועל ת"א לא הייתה מפרקת את מלטה בבלומפילד ויוצאת מלאת ביטחון עצמי כדי לנצח גם בטביליסי? ודאי שכן. ואין גם בעיה לעשות את זה: שלושת הלגיונרים הבכירים של הנבחרת - דודו אוואט, טל בן חיים ויוסי בניון - משתלבים נהדר על משבצות הזרים (אניימה ודה סילבה - שיקבל כבר דרכון...) והנקודות החלשות בהרכב הפועל (שבחון/רוקי החדשים). ןכשביבראס נאתכו יחזור לשתף פעולה עם חבריו במרכז השדה במקום זהבי, כל מה שצריך יהיה לעשות זה לבחור מגן ימני ולהחליט האם נשארים עם באדיר לצד בן חיים. בכל מקרה, התוצאה תהיה שבן דיין, נאתכו, ידין, ובעיקר ורמוט, שכטר ועכשיו גם סהר, יהפכו את הנבחרת של לואיס פרננדס לקבוצה. אוהדי הפועל אמנם יצטרכו לבלוע את זה, הרי הם לא מתים על זה שהשחקנים שלהם הולכים לנבחרת, אבל עם תוצאות טובות ואולי העפלה ליורו 2012 כולנו נרוויח. לפחות בטווח הקצר. כי את המחלות של הכדורגל הישראלי גם בארסה בעצמה לא הייתה פותרת.