תנו כבוד: מדוע לא הפך דודו אוואט לקונצנזוס?

נבחרת ישראל פותחת קמפיין נוסף. איך זה ייגמר הפעם? ענו על הסקר

הוא פתח נפלא את עונתו השמינית באחת הליגות הטובות וההתקפיות בעולם, הנתונים מצביעים על שוער מהצמרת האירופאית, מאמנים מספרים על מקצוען אמיתי והקולגות מתארים טיפוס חברותי ומשעשע. אז איך זה שגם אחרי 51 הופעות במדים הלאומיים דודו אוואט עדיין לא נחשב קונצנזוס בישראל?

רגע לפני עוד קמפיין בין הקורות, ניסינו לבחון מה גורם לתדמית המקומית של אוואט להיות כל כך רחוקה מהדמות אותה מכירים ומעריכים בספרד. ולידיעתכם, מדובר בפערים משמעותיים. נכון, איש לא מציב אותו בשורה אחת עם אגדת כאיקר קסיאס או ג'יג'י בופון, אבל מדובר באחד השוערים היציבים, המנוסים, הבטוחים והמסורים בליגה הספרדית בשנים האחרונות. זאת הסיבה שוולנסיה וברצלונה גיששו בסביבתו בעבר. זאת הסיבה שמועדונים מהפרמייר-ליג הגישו לו הצעות נדיבות. זאת הסיבה לכך שבכל מקום אליו הגיע הוא שיכנע את מאמנו לתת לו את המפתחות לשער. ובכל זאת, באופן תמוה, ישנם רבים בציבור הישראלי שרואים בו ברירת מחדל.

"ברוב העונה האחרונה הוא היה בוודאות השחקן המצטיין של מאיורקה", מסביר בן סהר, חלוץ אספניול שהושאל לאחרונה להפועל תל אביב. "מפה קשה לראות את זה, אבל בספרד דודו אוואט נחשב בין 3-4 השוערים הכי טובים בליגה". 

עדיין ספקנים? שימו לב לנתונים: אוואט, שיחגוג באוקטובר את יום הולדתו ה-33, משחק בממוצע 28 משחקים בעונה בשמונה השנים האחרונות בליגה הספרדית. והמספר היה גבוה יותר אלמלא אותה השבתה אחרי העימות עם גוסטבו מונואה בחדר ההלבשה של לה קורוניה. בכל מועדון אליו הגיע הוא בא כעוד אופציה בשער. בניגוד לליגיונרים אחרים, הוא סתם את הפה, עבד קשה וכבש את אפודת השוער הראשון פעם אחר פעם. בכל הקריירה הבינ"ל שלו הוא ספג רק כרטיס אדום אחד ובעונה החולפת היה בצמרת הגבוהה של מלכי ההצלות בליגה.

במארקה הוא דורג רביעי בקרב על תואר השוער המצטיין של 2009/10 (אחרי ואלדס, קסיאס וססאר סאנצ'ס) ובמדד היעילות של קסטרול הוא דורג רביעי בספרד וחלק את המקום ה-14 עם האורליו גומס מטוטנהאם בדירוג חמש הליגות הבכירות של אירופה. מעבר לכך, במאי האחרון הוא דורג 74 בין כלל השחקנים, כאשר שגרירינו יוסי בניון (155), תמיר כהן (407) וטל בן חיים (777) צועדים הרחק מאחוריו. מאיורקה שלו הייתה על סף העפלה לליגת האלופות והשתתפותה בליגה האירופית בוטלה רק בשל חובות שלא נפרעו.

"מאז הגיע כחיזוק בחלון ההעברות החורפי של 2008/9, אוואט הוכתר כמכתיב הסטנדרט ההגנתי של מאיורקה", טוען מאנו מננדס מ"אל פאיס". "מאז, לא ניתן שלא להשלים עם סמכותו על המגרש ובחדר ההלבשה. 800 אלף היורו ששולמו תמורתו כבר מזמן הניבו תוצרת טובה". גונסאלו היגוואין, מלך השערים של ריאל מדריד שנבלם השבוע פעם אחר פעם על ידי הישראלי, אמר לאחר המשחק: "כל ההחמצות שלי מול מאיורקה היו בגלל השוער. לפעמים כובשים ולפעמים לא, אבל הפעם עצר אותי שוער אדיר. אוואט באמת שוער טוב והוא נתן משחק גדול".

אחת הטענות המרכזיות לספק הקיים לגביו היא שאוואט נמצא רחוק מהעין, ולכן גם רחוק מהלב. קבוצות כמו סנטאנדר, לה קורוניה או מאיורקה מעולם לא תפסו את תשומת הלב הישראלית יתר על המידה, והעובדה שמדובר בשוער לא מוסיפה לו נקודות רייטינג. מטבע הדברים, שחקני התקפה מקבלים יותר חשיפה. בניון הוא אמנם דוגמא חריגה, אבל קחו לדוגמא את העניין הרב לו זוכה ברדה לעומת ההתעלמות היחסית ממעלליהם של טל בן חיים ותמיר כהן, המשחקים כבר מספר שנים בקבוצות עדיפות ובליגה חזקה בהרבה. שערים ובישולים תופסים את העין, משודרים שוב ושוב בתקצירים ומקבלים כותרות. כמה כבר אפשר לעסוק בהדיפות של שוער?

סיבה נוספת להפחתה היחסית מהישגיו של אוואט היא העובדה שעזב את הליגה שלנו כשוער בעל תדמית בינונית, ואת הקפיצה המשמעותית שלו עשה בניכר. הוא אמנם הספיק לזכות בשתי אליפויות ולתת כמה הצגות, אבל העדפתו של ניר דוידוביץ' במכבי חיפה, לצד מספר טעויות בעלות פרופיל גבוה, פגעו בשוער מנצרת עלית בטרם יצא לחתום בסנטאנדר. מעבר לכך, העובדה שאוואט איננו מזוהה עם קבוצה כזאת או אחרת בארץ, או עם מועדון מחו"ל האהוד על הישראלים, הביאה לכך שאין ציבור קבוע העוקב אחריו בתפוצות, כפי שהיה במקרים של אוחנה, ברקוביץ', רביבו או בניון. גם העימותים עם גרנט (בנבחרת) ומונואה (בלה קורוניה) ופרשת המשחק שלא היה ביום כיפור התקבלו בציבור כטעם לפגם, למרות שבכל המקרים הצדק היה עם אוואט.

לאחרונה שאל עמיתי יואב בורוביץ' את אוואט מדוע הוא לא עובר לקבוצה בעלת פרופיל גבוה יותר, וזה סיפר כי היו לו לאחרונה מספר הצעות מקבוצות בפרמייר-ליג. "למה לא עברת? בטוח שהיית מקבל שם יותר חשיפה", עלתה מיד השאלה. והתשובה הייתה נחרצת: "אני לא מחפש את זה. טוב לי פה וגם למשפחה, למרות שבאנגליה הציעו תנאים יותר טובים ממה שאני מקבל במאיורקה". וזה נוגע בעקיפין גם לסיבה נוספת בגינה אוואט עדיין איננו קונצנזוס. בניגוד לרבים מקודמיו בארץ, הוא צמח בדור בו יש לו לפחות מתחרה אחד. ולמתחרה הזה יש לובי. אוואט הוא לא אדם שמתערבב עם עיתונאים, לא אחד שמבקש (ומקבל) גיבוי מכּתבים, ולכן גם זוכה לפחות חשיפה לעומת מתחריו. בלי קשר להישגיו האישיים.

"דודו עושה את העבודה בשקט", מנתח סהר, שמתאמן בימים אלה לצד אוואט בנבחרת. "יש שוערים שרוצים להראות את עצמם עם הרבה פוזה, אבל אוואט פשוט עובד מאוד קשה ולא מתראיין כמעט. הוא בא לעבוד במגרש ולא מחוצה לו. יש לו אינסטינקטים שאין להרבה שוערים. הוא קורא את החלוצים שרצים אליו וסוגר מצוין את כל השער. הוא מוערך מאוד בספרד, כיף לראות אותו משחק והוא מביא כבוד גדול לישראל. אני לא מבין איך לא מסקרים אותו יותר".  

ולמרות הכל, עדיין מדובר בשוער עם 51 הופעות בנבחרת ועוד היד נטויה, כאשר רק ליצחק ויסוקר (69) ולבוני גינצבורג (68) יש יותר. המשמעות היא שעל אף המפקפקים שעדיין מצויים פה ושם בציבור הרחב, המאמנים מכירים ביכולתו ומעדיפים לתת לו את הקרדיט. ועל כך מעיד גם המהלך שעשו מיכאל לאודרופ ומאיורקה ביולי האחרון - החתמתו של שוער ישראלי בן 32 פלוס לשנתיים נוספות, עד קיץ 2013. אז אולי הגיע הזמן, לפחות בקמפיין המוקדמות הקרוב, לתת את הכבוד הראוי לדודו אוואט. ולמצוא חיזוק לחוליה שלפניו.