גמר המונדיאל מפתיע? לא ממש: 3 מסקנות לסיכום חצאי הגמר
ספרד והולנד לא הבריקו בטורניר ולא בהכרח הבליטו כוכב כזה או אחר, אבל הצליחו בזכות החוסן המנטלי והמאמנים השקטים והיציבים
1. תתחדשו! תהיה לכולנו מחזיקת גביע חדשה. לראשונה מאז 1978, שתי נבחרות שעדיין לא זכו בתואר הנכסף מכולם יתמודדו בגמר המונדיאל. על הנייר זה נותן תחושה של רענון, של הפתעה, של מהפכה. על המגרש אפשר להבין שדבר לא באמת השתנה: שוב שתי נציגות של מדינות כדורגל מצליחות ובעלות מסורת עשירה נאבקות על הבכורה.
הולנד וספרד אמנם לא זכו אף פעם בגביע העולם, אבל שתיהן שייכות כבר עשרות שנים לגווארדיה הבכירה של הענף. האוראנג' כבר הייתה פעמיים בגמר מונדיאל (1974 ו-1978) וכבר קטפה את אליפות אירופה (1988), שלא לדבר על ההצלחות הכבירות בגזרת המועדונים. ספרד סיפקה לעולם שניים מהמועדונים המצליחים והעשירים ביותר (ריאל מדריד וברצלונה) וכבר קטפה פעמיים בעבר את התואר היבשתי (1964 ו-2008). הנתונים עוד רבים, אך הם מוכרים לכולכם.
כבר שנים שהעולם כולו מדבר על ההתפתחות של ארצות הברית, על הצמיחה האפריקאית ועל ההתעוררות של דרג הביניים באירופה (בולגריה, שבדיה, רומניה, פורטוגל וסרביה). אז מדברים. ארבע הנציגות בחצאי הגמר, מי יותר ומי פחות, הגיעו ממדינות בעלות מסורת ארוכת יומין של הצלחות בטורנירים גדולים. למרות שלפחות הולנד לא איכותית יותר מגרמניה או מברזיל, תמונת הגמר לא חוללה הפתעה ולא סנסציה. זה רק חידוש סטטיסטי.
2. שתי מסקנות מרכזיות מהטורניר הזה נוגעות לאופי. ראשית, לאופי של הנבחרות. שנית, לאופי של הענף. ספרד והולנד הגיעו למשחק שביעי מכריע משום שמלבד טקטיקה וסגל מגובש הייתה להם גם מנטליות חזקה. עד חצי הגמר, גרמניה הייתה הנבחרת המרשימה בגביע העולם הנוכחי ובהפרש עצום. ואז הגיעו הספרדים וכבר בדקה הראשונה העמידו את חניכיו של יואכים לאב במקום עם בטחון, שקט נפשי בהגנה והנעת כדור סבלנית.
המקרה של האוראנג' אפילו מובהק יותר. הניצחון על ברזיל ברבע הגמר בראש ובראשונה מנטלי. שער השיוויון העצמי של מלו, שיוחס מאוחר יותר לסניידר, פשוט ריסק את כל ההכנה והשקט הברזילאי לרסיסים. סניידר וחניכיו לא ניצחו בגלל עדיפות טכנית, אלא בגלל שלא נבהלו ומשום שניצלו את הפאניקה אצל היריבה. מונדיאל הוא טורניר של ניצול הזדמנות, ובזה שתי העולות לגמר הצליחו.
לגבי אופי הענף, הכוונה היא להוכחה שאנחנו מקבלים פעם אחר פעם שמדובר בספורט בו הקבוצתיות עולה לאין שיעור על יכולת הפרט. נכון, שחקנים כמו וייה, צ'אבי, רובן וסניידר מבריקים לא פעם, אבל מאז מונדיאל 2002 לא היה טורניר גדול בו כוכב סוחב נבחרת. לא ביורו, לא בגביע העולם וגם לא בקופה אמריקה. ב-2006 עיתוני כל העולם הוציאו מוספים עם תמונות נוצצות של רונאלדיניו, וכולנו זוכרים איך זה נגמר. כך קרה הפעם עם כריסטיאנו רונאלדו, וויין רוני, ליאו מסי ודידייה דרוגבה. בכדורגל הנבחרות המודרני אין כוכב בודד שסוחף את ארצו לתהילה, ולא משנה כמה הוא מצליח בקבוצתו. הציפיות המנופחות הן אשליה של עולם מוטרף רייטינג שתמיד מחפש גיבור.
3. בניגוד למצב בזירת המועדונים, בגביע העולם הזה המאמנים השקטים מצליחים יותר מעמיתיהם רודפי הסנסציות, העימותים והשררה. ויסנטה דל בוסקה, ברט ואן מרוויק, אוסקר טבארס ויואכים לאב לא ביצעו זימונים תמוהים, לא ערכו ניסויים מרעישים בהרכב ולא ניסו למשוך לעמוד באור הזרקורים. קאפלו עשה שרירים לכל אנגליה, מראדונה עשה בחירות הזויות, דונגה רב עם כל חתול שעבר בסביבה, ליפי ערך חילופי דורות בכוח ודומנק... טוב, לכו תבינו את דומנק.
העניין הוא שבניגוד להצלחה הרועשת של מוריניו, לסכסוכים המתוקשרים של ואן חאל, לריבים הקטנוניים של פרגוסון ולדוגמנות המוחצנת של גווארדיולה ומנצ'יני, דווקא אנשים כמו ויסנטה דל בוסקה הם המתכון לשקט בנבחרת. איש עבודה מנוסה, שקט ונטול פוזה, שמשמש כמאמן וגם כדמות אב סמכותית בתקופה כל כך ארוכה ומלחיצה מחוץ לבית. איזו טעות הייתה לפטר אותו בזמנו מריאל מדריד. איזו החלטה אדירה למנות אותו כמחליפו של לואיס אראגונס.
