מהיד של סוארז עד להקדשה של אינייסטה: 10 הרגעים הבלתי נשכחים ממונדיאל 2010

מה באמת תזכרו ממונדיאל 2010 בעוד חודש? ובעוד שנה, או ארבע? סביר להניח שלא הרבה. כזה הוא הזיכרון האנושי. חוויה אדירה, אשר הסתיימה לה אמש עם זכייתה של ספרד בגביע אחרי חודש של גולים, דרמות וגם, מה לעשות, לא מעט רגעים מתים, תלך ותגווע במהירות ותישכח כמעט כליל עד לשריקת הפתיחה של הליגות המקומיות והאירופיות בחודש הבא. אז מה בכל זאת ניקח איתנו מדרום אפריקה? ליקטנו עבורכם מספר רגעים וחוויות שסביר להניח שכולנו נזכור גם בקיץ הבא, או שלפחות היו משמעותיים מספיק כדי שיהיה שווה להזכיר אותם גם במונדיאל הבא. רוצים להוסיף רגעים משלכם? בבקשה, הטוקבקים לרשותכם.  

השער שלא אושר לפרנק למפארד מול גרמניה: האנגלופיל המצוי, ויש לא מעט כאלה בארצנו, בטוח לא ישכח את הרגע שחרץ את גורלה של נבחרת שלושת האריות. אצטדיון שלם ועשרות מיליוני צופים ברחבי העולם (גם בטלוויזיות 14 אינץ' ישנות) ראו את הכדור של קשר צ'לסי נוחת מאחורי הקו של מנואל נוייר, ורק שופט אחד וקוון אומלל במיוחד ישנו בעמידה והמשיכו כאילו לא קרה דבר. בסופו של דבר, אנגליה חטפה בראש והודחה בצדק על ידי נבחרת שגדולה עליה בשני מספרים לפחות, אבל בהחלט ייתכן כי היה זה רגע אשר שינה את פני ההיסטוריה. אם פיפ"א אכן תאשר בשנה-שנתיים הקרובות שימוש בעזרים טכנולוגיים על מנת למנוע טעויות מסוג זה, תהיו בטוחים שללמפארד יהיה חלק גדול מאוד בכך.

נגיעת היד של לואיס סוארז מול גאנה: הנה רגע שקצת קשה לנתח בצורה קרה. מצד אחד, מדובר באחד מהמעשים הכי לא ספורטיביים שבוצעו על ידי שחקן בהיסטוריה של גביעי העולם, בהחלט בשורה אחת עם יד האלוהים של מראדונה. מצד שני, מדובר באינסטינקט של שחקן גדול, אשר הקריב את עצמו למען הנבחרת, רק כדי להותיר לחבריו סיכוי קלוש להעפיל לשלב הבא. זה עבד. ג'יאן בעט למשקוף והיתר, כמו שאומרים, היסטוריה. אורוגוואי סיימה את המונדיאל במקום הרביעי הסופר-מכובד ותיזכר כהפתעת הטורניר, הרבה בזכותו של סקורר דגול אחד, שברגע האמת לא חשב פעמיים והפך לשוער לעת מצוא.

מרוברט גרין ועד וינסנט אניימה - הג'ובולאני חורץ גורלות: אחד מהגיבורים הראשונים של המונדיאל היה הג'ובולאני, הכדור הרשמי ובעל האיכויות המפוקפקות של המשחקים. עוד לפני הטורניר נשמעו החששות, אך הציפייה הייתה שהשחקנים יתרגלו במהרה והדבר לא ישנה לכלום. ועוד איך שינה. תשאלו את רוברט גרין, שוערה הראשון של נבחרת אנגליה (ותודות לג'ובולאני - לשעבר), שכשל לתפוס את הכדור החמקמק וסידר לארה"ב נקודה יקרה. למחרת, כאילו כדי להבהיר את הנקודה, שוב טעות קשה, הפעם של פאוזי שוואשי, שוערה של נבחרת אלג'יריה, שהתבלבל ממעוף הכדור ועזר לסלובנים לכבוש. אפילו יקירנו, וינסנט אניימה, נפל קורבן לחסרונותיו של הכדור האכזר והפך מגיבור לאומי לגיבור טראגי. מאוחר יותר עזר לנו דייגו פורלאן להבין: מדובר בתופעה, אותו כדור מתעתע שהוכן במיוחד לכבוד הטורניר והשפיע על תוצאותיו יותר מכל כדור אחר בהיסטוריה. ביקום מקביל, בו שוחק מונדיאל 2010 עם כדור אחר, תהיו בטוחים שארגנטינה זכתה בגביע אחרי ניצחון על ברזיל בגמר, ושספרד בכלל הודחה בשלב הבתים. נגיד.

אנדרס אינייסטה לא שוכח את דני חארקה: אותה דקה 116 בה הצליח אינייסטה לפרוץ את הסכר ההולנדי ולהעניק לספרד אליפות עולם ראשונה בהיסטוריה, לא זקוקה להרבה הסברים למה עליה להופיע ברשימה שכזו. אך הרגע הראשון שאחרי אותו שער היסטורי היה רגע מרגש לא פחות. במקום למצוא ריקוד חדשני, לגדף עיתונאים או סתם לסמן שהוא מספר אחת, בחר אינייסטה לחגוג את השער במחווה לחבר קרוב שכבר לא איתנו וחשף חולצה עליה נכתב "דני חארקה תמיד תהיה איתנו". חארקה, חבר ילדות של אינייסטה, הלך לעולמו בצורה טראגית בשנה שעברה, כאשר במהלך מחנה אימון של קבוצתו, אספניול, קיבל הקפטן בן ה-26 דום לב והשאיר את הכדורגל הספרדי המום וכואב. בימים הקרובים, יגלה אינייסטה הרבה חברים חדשים שרוצים קצת מהתהילה שהגיבור הלאומי החדש זוכה לה. אך מכל החברים שיש לו, בחר הקשר הצנוע להקדיש את הרגע הגדול ביותר בקריירה שלו דווקא לחבר האחד שכבר אין לו.

נקמתה של אפריקה - הוובוזלות באות: בהתחלה  אף אחד לא הבין מה זה, מאיפה מגיעות כל הדבורים הללו? ואיך זה שהן בלתי נראות?! אך די מהר התבררה התמונה - אמצעי העידוד האפריקאי, הנפוץ ביותר, מעין שופר ארוך המשמיע קולות צורמים במיוחד, פשוט עולה על העצבים. הניסיון האירופי להוציא את הוובוזלות מחוץ לחוק לא צלח, ראש ממשלת דרום אפריקה התעקש שזה חלק מהתרבות והאירופאים השלווים הבינו שאם אי אפשר לנצח את הוובוזלות, עדיף לקנות כמה, וכך "זכינו" לשמוע את נחילי הדבורים גם במשחקים ללא נציגה אפריקאית. עם זאת, אין ספק שצלילי הוובוזלות הוסיפו לאווירה האפריקאית של המשחקים, אך האם הן פה כדי להישאר או שמדובר בטרנד חולף נוכל לדעת רק כאשר נשמע את נחיל הדבורים באולד טראפורד או בקאמפ נואו אי שם בשלהי דצמבר.   

שביתה צרפתית - המרד של שחקני צרפת: אין ספק שלא מדובר באחת מנקודות השיא של הטורניר, אך אם ברגעים בלתי נשכחים עסקינן, הרי שמן הראוי לתת מקום לאחד מהאירועים המביכים שהתרחשו בחודש האחרון: השביתה של שחקני נבחרת צרפת באימון, כמחאה על זריקתו של ניקולה אנלקה מהטורניר אחרי שהתפרץ וקילל את המאמן דומנק. החוויה המשפילה של האחרון, שנדמה כי סיים את המונדיאל כאחת מהדמויות הנלעגות בהיסטוריה של המשחק, נמשכה כשנאלץ לעמוד מול המצלמות ולהקריא את הודעת השחקנים - תמונות אשר שודרו בעולם כולו וחשפו נבחרת רקובה ומפורקת מבפנים, שהלכה הביתה שלושה משחקים מאוחר מדי.

הולדתו של נביא - פול התמנון משגע את העולם: בשבועיים הראשונים אף אחד עוד לא ידע על קיומו של הספק אייטם שיווקי, ספק תופעה בלתי מוסברת הזו הנקרא פול התמנון. פול נתבקש על ידי בעליו להמר על זהות המנצחת במשחקי נבחרת מולדתו, גרמניה ולא פספס פעם אחת. ההצלחה הבלתי מוסברת הביאה לפול פרסום ומקום במהדורות חדשות רבות ברחבי העולם, ואפילו כשיצא נגד נבחרתו שלו בחצי הגמר והלך עם ספרד, צדק התמנון ובו ברגע הפך למטרה של עשרות מתכונים וצורות הגשה שהציפו את בעליו - האוהדים הגרמנים הרגישו נבגדים, הנביא שגידלו חזה את סופם. אך לא לדאוג אורות הזרקורים לא סנוורו את פול והשתן לא עלה לו לראש, וכשנתבקש להכריע במשחק החשוב מכולם, חזה פול אליפות עולם היסטורית לספרדים, והשאר היסטוריה.

הפתעת הטורניר - ערוץ אחד מציג חידושים מרעננים: אי שם בשנה שעברה כשנודע שערוץ אחד יעביר את שידורי המונדיאל היה ניתן לשמוע אנחת אכזבה כללית עולה בקרב קהל אוהדי הכדורגל בישראל. שוב חובבנות, שוב התנהלות וציוד מיושנים, שוב טעויות מביכות, ושוב אבי רצון. כולם כבר היו מוכנים לקטילה המסורתית של הערוץ כל אימת שהוא מקבל לידיו מאורע גדול. אך הערוץ הממלכתי, שנלחם על חייו בשנה האחרונה יותר מאי פעם, הפתיע בכמה מובנים: מסך הטאץ' המשוכלל, פאנל הפרשנים הרחב והמגוון, תכנית הלייט - נייט הצבעונית בהנחיית טל ברמן וצופית גרנט, שגרמה ליותר מאדם אחד לתפוס את השלט ולוודא שהוא אכן בערוץ הראשון הממלכתי, וכמובן שידור ה-HD האיכותי. בתנאים מרעננים אלה אפילו פרשנותו של דני נוימן החלה להישמע כלא מזיקה (אם כי ברוב המקרים גם לא מועילה). אך יכול להיות שאת זה ניתן לזקוף לזכות רעשי הוובוזלות ברקע ולאו דווקא להתנהלות נכונה.  

החלום ושיברו - דייגו מתפטר אחרי שארגנטינה מושפלת: כמה כואב הלב על האומה הארגנטינאית ועל הדרך הנוראית בה טחנו אותם הגרמנים, משל היו הנוער של פ.צ קלן. כמה רצה וקיווה דייגו מראדונה, זה יהיה הניצחון האולטימטיבי, הוא אמר לעצמו בשקט כשאף אחד לא שמע. אני אעקוף את פלה, אצחק על בקנבאואר ואפילו הגמד הזה, מסי, שחושב שהוא כמוני, יישאר מאחור. כמה שהוא האמין לעצמו, וכמה שכל ארגנטינה האמינה במשך שנתיים לאלוהים המשוגע שלה שהבטיח והבטיח וכשהגיע הזמן לקיים, הוא פשוט עמד וראה, עם דמעות בעיניים, את מולר, קלוזה ושוויינשטייגר מקיימים הבטחה אחרת לעם אחר. דייגו לקח את הלילה לחשוב על זה, הודיע "אני מתפטר", ושוב יצא מלך. איך, איך הוא עושה את זה? מוביל מועמדת לזכייה להשפלה במונדיאל, ובסוף יוצא הגיבור הלאומי של אומה עצובה שמרוב דמעות לא רואה שדייגו דפק לה עוד הופעה.  

איקר חותך לעיקר - השוער מנשק בראיון חי: ישנה אימרה די שחוקה שאומרת שכדי להיות שוער צריך בעיקר להיות משוגע. כשחושבים על שמייכל, בארטז או בופון, זה נשמע הגיוני, אבל לא כשחושבים על איקר קסיאס, הקפטן, הלב וכנראה השוער הכי טוב בעולם כיום, שאפילו הג'ובולני לא הכניע אותו. קסיאס תמיד היה שקט, מציל את המצב ברגעים הגדולים אבל לא משתולל מול אורות הזרקורים. לקראת הטורניר העיסוק בשוער היה בעיקר בחיי האהבה האטרקטיביים שלו עם כתבת הקווים של הטלוויזיה הספרדית, שרה קרבונרו, שליוותה את הנבחרת באופן צמוד לכל אורך הטורניר. לאחר הזכייה, שהגיעה הרבה בזכות צמד הצלות נפלאות שלו ואחרי עוד טורניר ענק, התפרק הקפטן בבכי כשזכה להיות הספרדי הראשון אי פעם להניף את גביע העולם. לאחר מכן התייצב איקר אצל קרבונרו לראיון מקצועי לחלוטין ובעוד העיתונאית מנסחת את שאלתה, ויתר השוער על ההצגה ושאר גינוני הטקס, הדביק לאהובתו נשיקה, אמר לה תודה ויצא מהפריים. כנראה ששוער טוב אכן צריך להיות משוגע.