הזרוע עוד נטויה: הכדוריד הישראלי לאן?

גבירותיי ורבותיי, נפל דבר בכדוריד הישראלי. כל חובבי הענף שחברים שלהם תמיד צחקו שמדובר בספורט לא תחרותי מספיק, ושהוא מקושר רק לעיר אחת בלבד במדינת ישראל, קיבלו אתמול (שלישי) בשורה חשובה ומרעישה. הפועל אשדוד זכתה באליפות אחרי שגברה בסדרת הגמר (בזכות מלאה ובצדק רב) על מכבי ראשון לציון, ובעצם עשתה זאת בפעם הראשונה בתולדותיה.

כן, מכבי ראשון לציון האימתנית, זו שסומנה כפייבוריטית עוד אי שם בחודש ספטמבר בגלל הסגל הנוצץ, סיימה עונה בלי אליפות. אלא שהפעם לא הייתה מולה בקרב על התואר יריבה שרגילה למעמד, יריבה עם מסורת, יריבה שאנשים בדרך כלל מהמרים עליה שתזכה. בקיצור, לא הייתה שם הפועל ראשון לציון (או מכבי תל אביב בימיה הזוהרים והמתוקצבים). הייתה שם הפועל אשדוד - קבוצה צנועה שרק לפני מספר עונות בלבד עלתה לליגת העל ועשתה את מה שאפשר כדי להימנע מירידה בחזרה ללאומית.

בואו לא נטעה, האלופה הטרייה, והדרומית ביותר אי פעם בתולדות הענף בארץ, זכתה בתואר ההיסטורי הזה כי באמת הגיע לה. היא הביאה שחקנים ישראליים לגיטימיים לצמרת הטבלה, היא שמרה על סמלים שגדלו וטופחו בצורה נהדרת במועדון מהגילאים הצעירים, היא פגעה יפה מאד בזרים והיא אף הצליחה להפגין יציבות בחלקים רבים של העונה עד הרגע המתוק של הבאזר במשחק החמישי אמש.

אבל בכל זאת יש שיגידו שמדובר בסנסציה ענקית, ושזו נחשבת הפתעה עצומה שאף אחת משתי הראשל"ציות לא הניפה את הצלחת העונה. כי בסופו של דבר המספרים מדברים בעד עצמם - מאז האליפות האחרונה של הפועל רחובות ב-1984, רק שלוש עונות הסתיימו באליפויות של קבוצות שהן לא מכבי או הפועל ראשון לציון (אס"א ת"א ב-2002 ומכבי ת"א ב-2014 ו-2016). מכבי ת"א בזמנו הייתה עם תקציב מפחיד, אבל עכשיו היא כבר לא פקטור, ולכן האליפות הזאת של אשדוד יכולה בהחלט להיחשב כלא פחות ממדהימה.

אבל איך בכלל הגענו למצב הזה? אני באופן אישי כן חושב שבעשור האחרון התחרותיות גוברת יותר ויותר בליגה הזאת, הרבה יותר ממה שהיה פה בשנות ה-90 ותחילת ה-2000, במהלך תור הזהב של הצהובים והאדומים מעיר היין. גם אם זה לא בא לידי ביטוי בתארים עצמם, ראו פתאום קבוצות כמו בני הרצליה, א.ס רמת השרון, א.כ נס ציונה, עירוני רחובות ואפילו קריית מוצקין בעונה מסוימת - שדגדגו והגיעו למעמדים הגבוהים.

ואולי זה דווקא הגיוני שזה לא הסתיים בכל המקרים האלה בתארים. הרי למכבי והפועל ראשל"צ יש את המסורת, הניסיון והעובדה שהן רגילות למעמד וללחץ של המאני טיים. שאר הקבוצות? קצת פחות. אבל צמצום הפערים הזה לאט לאט יוצר מצב שעוד קבוצות מתרגלות, עוד קבוצות יוצרים מסורת, עוד קבוצות צוברות ניסיון. בשנים האחרונות גם אשדוד שם, והפעם זה הסתיים עם צלחת אליפות. הסתברותית - זה כנראה היה עניין של זמן שמשהו כזה יקרה.

אפשר גם להיכנס יותר לרמה הטקטית, להבין אילו דברים אשדוד עשתה העונה ואיך אולג בוטנקו הפעיל את השחקנים שלו בצורה נכונה בכל משחק ספציפי. אפשר לנתח מה הייתה התרומה של כל בורג במערכת ושל כל שחקן בסגל של הדרומיים בדרך להישג האדיר. אפשר להתמוגג על היציבות של טל הרשקוביץ, על קור הרוח והניסיון של גאבור לנגהאנס, על הטילים של אדיר כהן, על רוח הלחימה של האחים ביטרמן, על ניהול המשחק של עומרי קושמרו, על הטכניקה של דור קולדרון ועל עצם זה שטומיסלב סטויקוביץ' פעם אחר פעם משאיר את כולם פעורי פה.

אפשר. אבל, בעצם, למה? בשביל מה להיכנס לרזולוציות האלה עכשיו? בואו דווקא נסתכל על התמונה הגדולה יותר, תמונה שיכולה לספר לנו לאן הכדוריד הישראלי הולך, ואיך אפשר לנצל זאת. כאמור, הליגה כן נהיית יותר תחרותית משנה לשנה, אני בטוח שרוב חובבי הענף יסכימו. שחקנים מחפשים אתגרים בקבוצות שלא בהכרח נחשבות אימפריות ובעלות תקציבי ענק. אז אנחנו בהחלט צפויים לראות קבוצות מחוץ לעיר הרביעית בגודלה בארץ שממשיכות ליצור עניין רב ואף מגיעות למעמדים הגדולים.

ואסור לשכוח שאשדוד הצליחה לגבור על שתי הראשל"ציות ב-ס-ד-ר-ו-ת. כלומר, זו לא משימה בלתי אפשרית יותר. כמובן שאני לא רוצה להצטייר ככזה שחושב שזכיות של הקבוצות מעיר היין מזיקות לענף, ממש לא. אבל אולי האליפות הזאת של החבורה של בוטנקו רק תצית את האופציה שנראה עוד קבוצות שמתחזקות ומגיעות לקרבות החשובים של סיום העונה מבלי שהברכיים שלהן רועדות. שינוי נוף זה כנראה משהו חיובי, תחשבו על זה.

וכמובן, תמיד הנושא הזה מוביל לדיונים בנוגע להצלחות (או לאי-ההצלחות) של הנבחרת. בקרוב מאד נדע אם ישראל תעלה לאליפות אירופה 2020, או ששוב נראה את הטורניר הגדול מהבית. מה שבטוח: ככל שיותר ויותר קבוצות מרחבי הארץ פותחות את התחרותיות בליגה, כך ההשקעה בדור העתיד שלהן תגדל, וכך הקברניטים יוכלו לבנות דור חדש של שחקני כדוריד שייתן איזושהי תקווה לצמצום הפערים גם בזירה הבין לאומית. נחזיק אצבעות.