תופעה בהופעה

הגנטיקה

אוסיין בולט אינו הראשון שסולד מהמבנה הכביכול אידאלי של ספרינטר: גוף שהוא שריר קפוץ אחד גדול, שמתפרץ מאדני הזינוק כקליע וסוחט את עצמו עד קו הסיום. קרל לואיס (1.91 מ'), לינפורד כריסטי (1.89 מ') ואסאפה פאוול (1.90 מ') ריסקו את האידאל הזה מזמן. אולם לבולט, 1.96 מ', יש לפחות 5 ס"מ על כל אחד מהאצנים הללו. הוא משלם עליהם מחיר – בולט זקוק ליותר זמן מכמעט כל מתחריו כדי להזדקף אחרי הזינוק ולהגיע לשיא המהירות שלו – אך "הדבר הכי מדהים זה שבאופן יחסי לגובה שלו הוא פותח מצוין ומגיע לקו ה-30 מטר במצב טוב", אומר פול הלאם, מאמן הספרינטים של נבחרת אוסטרליה.

האמת, זו מתמטיקה פשוטה. בולט, שהתחיל את הקריירה כרץ 400, הוכוון על ידי מאמניו למרחק הזה פשוט משום צעדיו הענקיים. אבל הוא התנער מהריצה הלא פופולרית והתעקש להתמקד ב-200 היוקרתית יותר. "ואז הוא התחיל להעלות על עצמו שרירים", אומר מאמנו גלן מילס, "ברגע שהוא התחיל לעבוד בחדר הכושר כדי לרוץ גם 100, התוצאות שהוא השיג לא הפתיעו אותנו". העניין הוא כזה: רגליו הארוכות של בולט מאפשרות לו לעשות את ה-100 מטר ב-45 צעדים בלבד. פאוול וגיי צריכים כמעט 50. "זה נראה כאילו הברכיים שלו חולפות ליד הפנים של הרצים האחרים", אמר גיי אחרי שראה את בולט מרסק את השיא העולמי בניו יורק, חודשיים לפני בייג'ין. במובן הזה היתרון של בולט מזכיר את החליפה הידועה לשמצה מהשחייה, שעיקר כוחה בכך ששחיינים נדרשים לפחות תנועות כדי להגיע מקצה אחד של הבריכה לקצה האחר.

החוש ההיסטורי

באבולוציה של סיפור גדול לאגדה יש חלק חשוב לתזמון. והתזמון של בולט היה מהמם: 1. אחרי שהציג עצמו בניו יורק ניצל את ההופעה הראשונה שלו על הבמה הכי גדולה בנמצא והפך לשם הכי מדובר בעולם במשך שבוע שלם. 2. בולט, הג'מייקני הראשון שניצח את ריצת ה-100 מ' האולימפית, הנהיג בעוצמה וחייתיות את המהפכה של ג'מייקה בריצות הקצרות; מהפכה שנישלה מהבכורה את ארה"ב, הדיקטטורית האלמותית של הספרינטים. 3. בעידן של מחסור בסופרסטארים אמיתיים באתלטיקה (בעיקר גברים) ובזמן ששמות כמריון ג'ונס וג'אסטין גאטלין ומאמן בכיר כמו טרבור גראהם הושעו, נשפטו ו/או נכלאו, בולט התפרץ אל הוואקום הזה, לא השאיר מקום לאף אחד אחר וסחף איתו את האירוע המרכזי של הענף המרכזי חזרה למרכז עולם הספורט. עם רקורד כזה, ועם לפחות עוד שני משחקים אולימפיים לפניו, אנחנו עשויים לגלות שבולט לא כותב אגדה; אלא אפוס.

האישיות

"אני מספר 1! אני מספר 1!", צעק בולט לתוך העדשה רגעים אחרי שניפץ את שיאו "הבלתי שביר" של מייקל ג'ונסון ב-200 מ'. שניה אחר כך רץ אליו וולטר דיקס האמריקאי, מדליסט הארד, חיבק והרים אותו. תגובה לא צפויה ממי שכרגע הפסיד לאצן לא לגמרי צנוע. בולט לעתים קרובות מאט בסיומי מקצים, כולל מקצי גמר (אחרי שהבטיח את הניצחון כמובן), ואף מתחיל בחגיגות הניצחון עוד לפני קו הסיום, מקפיד להפליא בריקודים סולניים לפני ואחרי מאוצים. אלה מספיק גינונים שהיו יכולים לגרום להרבה מאוד אנשים לא לאהוב אותו. אבל אז הוא נכנס למסיבת עיתונאים כדאבליסט האולימפי בעודו מכרסם חטיף אנרגיה. הוא מתיישב, עונה על שאלות העיתונאים, נשען אחורה, וממשיך ללעוס. "והוא פשוט מעורר חיבה", אומר דייויד פאוול מהטיימס. "כלום", הוא עונה לשאלה "מה אכלת לארוחת בוקר?". "התעוררתי ב-11, ראיתי קצת טלוויזיה ואכלתי נגיסי עוף. ואז באתי למסלול". מצחיק או מתנשא, בולט מייצר כותרות וגורר תגובות ושם ישבנים על כסאות ופרצופים מול מסכים כמו שמעט מאד אנשים בעולם – לא רק בספורט – עושים היום.

התקרה

ההספק המטורף של בולט, שהתחיל להתחרות ב-100 מ' בצורה מסודרת רק ב-2008, רק מתחיל להסביר את הגג שביכולתו להניח מעל האתלטיקה בשנים הקרובות. כדי לנסות ולדמיין את הגג הזה יש להתמקד בשני מישורים: 1. התקרה שלו ב-100 ו-200. 2. כניסה רצינית לריצת ה-400.

גמר ה-100 בבייג'ין – שבו בולט האט והחל לחבוט בחזהו לאות ניצחון יותר מ-15 מטרים לפני קו הסיום, ועדיין קבע 9.69 ש' – הביא את ד"ר האנס אריקסן ועמיתיו במעבדה האסטרופיזית של אוניברסיטת אוסלו למסקנה שבולט שווה כבר עכשיו זמן של 9.55 ש'. ההסבר הוא כזה: את 10 המטרים שבין המטר ה-80 ל-90, במהלכם החל טיפה להוריד בקצב, בולט רץ ב-0.83 ש'; את 10 המטרים האחרונים עשה ב-0.90; אילו לא היה מרפה היה אמור לרוץ את ה-80-90 ב-0.82 ואת ה-90-100 ב-0.84 – קיצוץ של 7 מאיות שכבר מוריד את התוצאה ההיא ל-9.62. בנוסף, בולט רץ ללא רוח, גבית או בכלל. 6 מ-8 הריצות המהירות אי פעם נרשמו עם רוח גבית ממוצעת של כ-1.7 מטר לשנייה. שתי הריצות האחרות? של בולט. אבל אולי האיתות הזוהר מכולם לשבריריות של שיאיו של בולט מבייג'ין הגיע בריצת ראווה ל-150 מ' בה קבע 14.35 ש'. זה קצב של 19.13 ל-200 ו-9.567 ל-100. אבל הדבר הבולט ביותר בריצה הזו הוא הזמן שלקח לו לרוץ את 100 המטרים האחרונים – 8.7 ש'. כלומר: ללא זינוק, ובריצה בעיקול, הגג של בולט הוא הקפלה הסיסטינית.

ואם כבר אמרנו ללא זינוק (או: השפעה נמוכה יותר של הזינוק) וריצה בעיקול, אמרנו 400. בולט, שכאמור התחיל את הקריירה שלו בספרינטים עם הספרינט הארוך מכולם, נטש אותו כי ראה בו תחרות לא באמת יוקרתית שמעניינת בעיקר את האמריקאים. הוא צודק. אולם לבולט בהחלט יש הפוטנציאל להיות האתלט הראשון אי פעם שמנצח ב-100, 200 ו-400. את שיאו האישי ב-400 מ' – 45.28 ש', תוצאה שהייתה מספיקה לו לגמר בבייג'ין – בולט רשם לפני למעלה משנתיים. זהו זמן שלמעשה אינו מהווה שיפור לזה שקבע כבר בגיל 17 (45.30)! כלומר, בולט זנח לגמרי ריצה שכבר כנער היה מהטובים בעולם בה. "אצלו זה הכל שאלה של כמה הוא מוכן לקחת על עצמו", אומר מייקל ג'ונסון, שיאן העולם ב-400. בולט כבר רמז שבכוונתו לנצל את 2010, שנה ללא תחרות גדולה, כדי לנסות שוב את הריצה שהוא "פשוט לא אוהב". אם לשפוט על פי האופן בו ענה לטענות על היותו מעט עצלן בדרך בה התמקד ב-100, או על פי השיא העצום ב-200, השאלה אינה האם הוא ישבור גם את שיאו השני והלא פחות מיתולוגי של ג'ונסון. אלא מתי זה יקרה, ובכמה.