הגודל לא קובע: לקראת גמר הסופרבול

הסופרבול ה-44, שייערך הלילה (בין ראשון לשני), בכל מקרה אחד מאירועי הספורט הגדולים של השנה, מציג את סיפורה של ניו אורלינס, שהסיינטס שלה העפילו לגמר לראשונה אי פעם, רק ארבע שנים וחצי אחרי אסון קתרינה. אך לאחר שבועיים בהם אי אפשר היה לחמוק מהסיפור הזה, ורגע לפני המשחק הענק, אנחנו נתמקד בעלילה חשובה נוספת שתתרחש הלילה במיאמי. זו שמציבה את פייטון מאנינג, ה-MVP של הליגה (בפעם הרביעית, יותר מכל אחד אחר), בפני ההיסטוריה. כי עושה רושם שמעולם לא היה משחק בודד כמו המשחק הקרוב בו שחקן אחד יכול להרוויח כל כך הרבה, ובאותה מידה להפסיד. הרי זכייה שנייה באליפות, בסך הכל אחת פחות ממה שיש לטום בריידי, תעניק לו באופן סופי את התואר הלא רשמי של הקוורטרבק הגדול בדורו, וכנראה שגם הרבה מעבר לכך. באותה מידה – תצוגה לא מבריקה והפסד ייקחו אותו שני צעדים אחורה בהשוואות לבריידי, ואולי אף חלילה יהיו ההתחלה של מה שעלול להתפתח לתווית של לוזר.

רוב פרשני הפוטבול בארצות הברית מסכימים כי כלל אין מקום לספק – פייטון מאנינג הוא הגדול ביותר בדורו, בלי שום קשר לתוצאת המשחק בפלורידה. אולם ישנם לא מעטים שנוטים לכיוונו של טום בריידי, אחרי שזה הביא לניו אינגלנד פטריוטס שלוש אליפויות בעשור האחרון. וכאן צריך לשאול: האם באמת הוגן לחרוץ גורל של שחקן כזה או אחר על פי מספר הטבעות אותן הוא עונד על אצבעותיו? התשובה, לעניות דעתו של כותב שורות אלה, היא שלחלוטין לא. אם ניקח לרגע דוגמא מה-NBA, האם ניתן לומר בוודאות שמג'יק ג'ונסון עדיף על לארי בירד פשוט כיוון שהוא מוביל 3:5 במניין הטבעות? כנראה שלא. ולכן, כדי להכריע כראוי, יש להסתכל על מה שהשחקן מביא עימו למגרש. וכאן קיים יתרון משמעותי למאנינג.

היכולת של מאנינג לאורך השנים היא פשוט פנומנאלית, כאשר בגיל 33 נראה כי הוא עדיין הולך ומשתבח. המספרים שהשיג במהלך 12 עונותיו במדי אינדיאנפוליס הם מדהימים בכל קנה מידה. ב-192 משחקי עונה סדירה הוביל מאנינג את אינדי ל-131 ניצחונות, כשב-7 העונות האחרונות מסיימת הקבוצה עם לפחות 12 ניצחונות. נתון מטורף לחלוטין, במיוחד כשמדובר בליגה כה תחרותית. בכלל המשחקים הללו רשם מספרים אישיים יוצאי דופן – 50,128 יארד ו-366 מסירות לטאצ'דאונס (הפיכתו למוביל בקטגוריות הללו היא לא יותר משאלה של תאריך פרישה). אבל אלו ממש לא רק הסטטיסטיקות היבשות שהופכות אותו למועמד ראוי לתואר ה"גדול ביותר", אלא בעיקר חוכמת המשחק, היכולת לזהות הגנות ולשנות מהלכי התקפה בזמן משחק, העובדה שהוא ה-QB היחיד בליגה שקובע את המהלכים בזמן אמת ובוחר את התרגילים בעצמו, וכמובן האופן המובחן בן הוא עושה את כל השחקנים המשחקים לצידו לטובים הרבה יותר.

השאלה האם אכן מדובר בגדול הקוורטרבקים שידע המשחק מעסיקה את כל הנוגעים בדבר לא פחות מאשר הסופרבול עצמו. הדעות, כאמור, חלוקות. "אין שום ספק בליבי שהוא הטוב ביותר ששיחק אי פעם", אמר ג'ים קלי, הקוורטרבק שהוביל את באפאלו בילס ל-4 גמרים רצופים בתחילת שנות ה-90 (אגב, בכולם הקבוצה הפסידה), "אנשים צריכים להבין שמדובר כאן בספורט קבוצתי, לכן אי אפשר להפיל את כל התיק עליו אם הקבוצה לא זוכה באליפויות". מנגד, קלארק ג'אדג', פרשן של ה-CBS, טוען: "הוא עדיין לא הגדול ביותר בהיסטוריה מבחינתי. זה לא אומר שהוא לא יכול להיות או לא יהיה. אנחנו פשוט צריכים לשים את הדברים בפרופורציות".

וכשג'אדג' מדבר על פרופורציות, הוא מתכוון לאליפויות. "לפני שאנחנו מכתירים את פייטון מאנינג כגדול אי פעם, צריך להסתכל האם מדובר בכלל בקוורטרבק הטוב ביותר בדורו", אומר ג'אדג', "זה לא מאנינג שמחזיק בשיא המסירות לטאצ'דאונס בעונה אחת – זה בריידי. זה לא מאנינג שהוביל את קבוצתו לעונה של 0:16 – זה בריידי. וזה לא מאנינג שזכה ב-3 טבעות אליפות ב-4 שנים – זה בריידי". מדובר בטיעונים שקשה להתווכח איתם, אך כולם מתבססים על מספרים יבשים. כדי להבין באמת עד כמה זכייה בתואר השנה חשובה למוניטין של מאנינג צריך להקשיב למה שאומר בראיין ביליק, מאמנה לשעבר של בולטימור רייבנס, שמציג דעה מאוד פופולארית: "פייטון מאנינג קוורטרבק יותר טוב. אי אפשר לשכפל את מה שהוא עושה עבור אינדיאנפוליס. אבל אם הייתי צריך לבחור מישהו ללכת איתו למשחק קובע הייתי לוקח את טום בריידי".

ועם ביליק אנחנו חוזרים למשחק הקובע הקרוב, ולהשלכות שלו. המאזן של מאנינג בפלייאוף לאורך הקריירה עומד על 8:9 בלבד, לעומת 4:14 של בריידי, ויש שאומרים כי הוא נוהג ל"היחנק" מפעם לפעם במעמדים הגדולים באמת. העונה, עושה רושם, חל שינוי – שאולי יקבל חותמת סופית הלילה. זה התחיל לפני שבועיים, בגמר ה-AFC מול ניו יורק ג'טס, כשהציג את אחד ממשחקיו הגדולים בקריירה, דווקא נגד ההגנה הטובה ביותר בליגה, והיה הגורם העיקרי להעפלה לסופרבול. ואקורד הסיום יכריע את טיבו של שינוי זה. כי גם מאנינג עצמו יודע שהדרך היחידה (והטובה) להשתיק את המבקרים ולסיים את הוויכוח פעם אחת ולתמיד (לפחות עד הודעה חדשה מבריידי, אם תהיה) היא, כמובן, זכייה באליפות שנייה בקריירה.

ולאמריקאים, כמו אמריקאים, יש דרך אחת לכתוב תסריט – ולפי הנוסחה בסצינת הסיום שני קווי העלילה יתנגשו ראש בראש. ולכן אין זה מפתיע כי הקבוצה עליה יצטרך מאנינג לגבור בדרך לתואר הלא-רשמי של הקוורטרבק הגדול ביותר בדורו (ושוב, כנראה שאף מעבר לכך) מגיעה מאותה העיר בה נולד, גדל וגם החל לשחק פוטבול. "ניו אורלינס תמיד הייתה ותמיד תהיה חלק גדול מחיי", התייחס מאנינג למפגש המרגש מול קבוצתו של אחד ה-QB הטובים בליגה, דרו בריס. ונוכח הסיפור סוחט הדמעות של העיר אמריקה פשוט נקרעת בין הרצון לראות אותה זוכה באליפות, לבין תחושת ה"מגיע" שיש כלפי מאנינג. בכל מקרה, גם אם ינצח וגם אם יפסיד, ההצעה שלנו היא להשאיר למספר שעות את ההשוואות והפרשנויות בצד ולהתמקד ברגע. כי מי יודע, במיוחד אחרי קיץ בו נפרדנו מקורט וורנר (ואולי בהמשך גם מברט פארב), מתי ייצא לנו שוב לראות קוורטרבק בסדר גודל כזה מול מבחן גדול כזה.