קרם בוואריה מהם והלאה

בעוד מעט יותר מחודש קידומת השנה בתאריך תתחלף והעולם כולו יהיה עסוק בסיכומי עשור. מכתיבי טעם קדחתניים מחליטים בימים אלה ממש אילו תמורות חלו בעולם בעשר השנים האחרונות, בשלל תחומי החיים. ולמעט מאוד ממושאי הביקורת שלהם יש משהו לומר או לעשות בנידון, כל כך קרוב להכרעת הדין. אך לא זה המצב בכל הנוגע לבאיירן מינכן ולואיס ואן חאל. כי למועדון הפאר ומאמנו המעוטר יש צ'אנס אחד אחרון להוכיח שכל החוויות השליליות שעברו עליהם בעשור הנוכחי היו אמנם משמעותיות, אבל לא ישנו את התדמית שלהם. לא יפגעו במעמדם. סיכוי אחד אחרון להראות שכל ירידה שחוו במילניום הנוכחי תהיה מוכרת בעשור הבא לצורכי עליה. כמה חבל למכבי חיפה שבעיני באיירן ו-ואן חאל, דרכם חזרה לשחקים עוברת בדיוק בעננה הירוקה שתנסה לכבוש שער ראשון העונה בליגת האלופות דווקא באליאנץ ארינה.

בסביבות הימים בהם ישו חגג 2000 מעמדם של באיירן ו-ואן חאל לא יכול היה להיות רם יותר. ומוצדק יותר. אלא שאז משהו בהצדקה הזו החל להיפגע. הדבר שמחזיק סטטוס עליון שכזה, הצלחה רצופה ברמות הגבוהות ביותר, החל חומק מהם פעם אחר פעם. ואל חאל עזב את ברצלונה כבר ב-2000. שנתיים אחר כך באיירן, כאלופת אירופה, סיימה במקום ה-3 בגרמניה ועפה מהצ'מפיונס ברבע הגמר מול ריאל מדריד. לא ואן חאל ולא באיירן הצליחו עד היום לרשום הישגים דומים לאלה שהעלו אותם לפסגת האולימפוס מלכתחילה. הצלחותיה של באיירן בליגה המקומית לא מנעו את הפיכה ללא רלוונטית במאבק על ליגת האלופות, או במרדף אחר הכוכבים הגדולים ביותר. כישלונו המחפיר של ואן חאל עם נבחרת הולנד במוקדמות מונדיאל 2002 שלח אותו לביקור חפוז כמנהל המקצועי באייאקס ומשם לפרויקט באלקמאר.

בשנתיים האחרונות אפשר היה לראות סימני מאבק מצד ואן חאל ובאיירן. אלקמאר שלו פיצחה בקביעות את ההגמוניה של איינדהובן-פיינורד-אייאקס, וגם נפילה חד פעמית למקום ה-11 ב-2008 הייתה רק טריגר להישג הגדול באמת – אליפות הולנד בעונה שעברה. באיירן מצידה שפכה 70 מליון יורו על רשימת קניות מרשימה בקיץ 2007, אחרי שסיימה רק רביעית בגרמניה, מה שמיד הניב לה דאבל רביעי בשש שנים. אבל גם אלקמאר של ואן חאל וגם באיירן לא הצליחו במקום האחד הזה שהצלחה בו היא שמקבעת את גדולתך, הזירה האירופאית. וזה מה שאמור היה לקרות העונה, כששני הצדדים שילבו מאמצים בניסיון אחרון בעשור לזכות שוב בהצדקה שאבדה.

באיירן מילאה את חלקה בהסכם. איביצה אוליץ', אנטולי טימושצ'וק, דניאל פראנייץ', אריאן רובן ומריו גומז הובאו בממון רב כדי לחזק סגל, שגם ככה כלל שחקנים בכירים רבים, וסוללת כוכבי העל שמנהלת את המועדון שלפה ציפורניים במאבק על השארתו (עד לעזיבה הבלתי נמנעת מתישהו בעתיד) של האיש הכי חשוב בקבוצה, פרנק ריברי. זה היה אקט בעל סמליות רבה. ובדיעבד, גם האקט שתקע מקל בגלגלי השידוך. ראשי המועדון, בקנבאואר, רומיניגה והנס, לא היו מוכנים לראות את הכוכב הצרפתי נוטש. באיירן שלהם, הבאיירן שהם זוכרים, שהם בנו, לא מאבדת כוכבים לאף קבוצה. לא מתוך הכרח. הבעיה היא שנכון לסוף נובמבר הם יכולים לקחת את ואן חאל לבית משפט על הפרת חוזה.

ההצהרות במסיבות העיתונאים לפני פתיחת העונה, מצד ואן חאל, הממונים עליו, וגם כמה מהשחקנים, דיברו לא רק על שעיטה אל עבר דאבל נוסף, אלא התמקדו בעיקר בהצלחה באירופה. "אנחנו מאושרים שהחתמנו מאמן כל כך מנוסה ומעוטר כמו ואן חאל, שיוכל לקחת אותנו עוד צעד קדימה", אמר רומיניגה ערב ההחתמה. את התקשורת והאוהדים היה קל מאוד לשכנע. "הציפיות בבאיירן העונה יהיו גבוהות וההצלחה באירופה היא בעדיפות הראשונה", נכתב במאמר מערכת ב'טיימס'. האופטימיות עיוורה בנקל את כל המעורבים. במחי החתמה אחת, 8 שנים רצופות בהן חצי גמר ליגת האלופות היה רק משאלה לא ממומשת נראו כמו זיכרון רחוק. חשוב מכל, פתאום העובדה שוואן חאל לא קצר אף הצלחה יבשתית ב-10 השנים האחרונות, ובעצם מעולם לא רשם הישג כזה עם קבוצה שאיננה אייאקס של המחצית הראשונה של הניינטיז, הפכו ללא רלוונטיות.

ממעמקי המקום השביעי בבונדסליגה ועם ניצחון בודד בשלושה מפגשי אלופות מול יובנטוס ובורדו, זה לא יכול להיות יותר רלוונטי. וזו לא רק היכולת. מריו גומז, לוקה טוני ופרנק ריברי נכנסו השנה, כל אחד מסיבותיו הוא, למועדון האנשים שהיחסים שלהם עם ואן חאל הוגדרו בשלב כזה או אחר "במשבר". ביממה האחרונה יצא טוני לתקשורת עם הציטוט הדי חד-משמעי: "אם עם המאמן הזה גמרתי". גילם הממוצע של השלושה הוא, אגב, יותר מ-27. ומשכורתם איננה בדיוק משכורת חייל. הצד השני של אותה מטבע: אלו לא שחקנים צעירים אשר זקוקים למשמעת והדרכה (שני התחומים שעל הצטיינותו של ואן חאל בהם נכתבו מאמרים ואף ספרים). גם ראשי באיירן, עמם ואן חאל לא מקשקש על קפה, ההנהלה באייאקס, שנפרדה ממנו ב-2004 בגלל "בעיות פנימיות", הבכירים בהתאחדות ההולנדית, שנפטרו ממנו ברגע שיכלו, ודמויות מפתח בברצלונה בראשות חואן רומן ריקלמה, שלא בדיוק ראה ימים יפים תחתיו, לא עונים לקריטריון הזה. השחקנים באייאקס של לפני 20 שנה, והחבורה האנונימית באלקמאר בעשור הנוכחי, דווקא כן. תבנית, מישהו?!

על סף תומו של העשור, הניסוי בבאיירן, שיכול היה להחזיר את ואן חאל למקום שבעבר כולם היו בטוחים שהוא ראוי לו ושיכול היה להשיב את המועדון למאבקים שראשיו בטוחים שהוא חלק טבעי מהם, הולך כנראה ללמד אותנו שאף אחד מהדברים האלה לא יקרה לפני שהשעון יורה חצות. הסיכוי האחד האחרון יתחיל במשחק מול חיפה ויימשך עד לפגרת החורף בינואר 2010. כל תוצאה מלבד רצף ניצחונות תשלח את ואן חאל הביתה, כנראה בפעם האחרונה ממועדון בסדר הגודל של באיירן. ואת באיירן עצמה אל מאבקי הצמרת בבונדסליגה, עם יותר ויותר קבוצות שנראות בסדר הגודל שלה.