בנבחרת ארגנטינה זה כולם בשביל מסי, ומראדונה נגד כולם

בעוד שממזרח לאוקיינוס האטלנטי רבים רואים ברשימה של דייגו מראדונה התאבדות מקצועית ובזבוז של אחד הדורות המוכשרים ביותר של הכדורגל בארצו, בארגנטינה ישנם לא מעט קולות הקוראים להתאזר בסבלנות בכל הנוגע לסגל שהרכיב המאמן הלאומי לקראת היציאה לדרום אפריקה. הם זוכרים שם היטב איך התמוססו התקוות בטורנירים הקודמים, למרות מצבורי כשרון אדירים והרכבים מנוסים, ומשתדלים להבין את השינוי בתפישה.

"מראדונה עושה מעצמו בילארדו כדי שמסי יהפוך למראדונה", כתב לאחרונה מרסלו מקסימו, פרשן העיתון הפופולרי "קלארין", על הסגל שהרכיב מאמן נבחרת ארגנטינה. "דייגו נלהב לשחק עם נבחרת שדומה לזאת שהגיעה לגמר ב-1990 עם כוכב-על כמו שהוא היה במקסיקו 86'. הוא חושב על קבוצה שמשחקת עם ארבעה בלמים בקו האחורי בשביל לתת שקט וחופש להתקפה". והרעיון עצמו ברור: זימון שחקנים דפנסיביים שיעשו הכל כדי להוכיח את עצמם, הורדת מפלס האגו ממרכז המגרש אחורה ומתן חופש מהגנה ושקט נפשי לחוליה ההתקפית הכי עמוקה, הכי מסוכנת והכי מלהיבה שתשחק על מגרשי דרום אפריקה.

"בפן ההגנתי, כל מה שאני מבקש ממסי ומהיגוואין זה שיהיו צל של שחקני ההגנה שמנגד, לא יותר", הסביר דייגו מראדונה ביום שאחרי פרסום הסגל בראיון מכר הדשא לרשת FOX. "אני רוצה שהחלוצים ישמרו את האנרגיה בשביל לתקוף". האם הכוונה היא להסתגר ולצאת למתפרצות? לפחות על פי דבריו של המאמן, ההיפך הוא הנכון.

"לעולם לא אשחק כמו שאינטר שיחקה בברצלונה", הצהיר מראדונה. "אני לא רוצה להתנהל עם הכדור מאחורה, להתמסר עם החברים בהגנה כמו שעושים לוסיו ומאיקון עם סאנטי. אני לא צריך שהיינצה או אוטמנדי יתקדמו עם הכדור על הקו ויספקו הגבהה מרהיבה לעבר החלוצים, בשביל זה יש לי את גוטיירס ואת די מריה. אני לא חושב שאיבדתי משהו ממה שרוצה הציבור. הקהל רוצה לנצח".

ישנן 3 בעיות מרכזיות עם התפישה שמציג מראדונה. הראשונה, עם כל הכבוד העצום ליכולת המופלאה של ליונל מסי, היא שאין לו מראדונה בסגל. השניה, במבנה הקיים של רביעיה אחורית המקובעת לעמדות המוצא יחד עם חבייר מסצ'ראנו כגיבוי, ארגנטינה תמיד תתקוף במיעוט מספרי. השלישית, אי-זימונם של שחקני הגנה וקישור מהצמרת האירופאית כגון סאנטי, קמביאסו, גבי מיליטו, גראיי, גאגו, לוצ'ו גונסאלס ואיימאר יוצר סגל דליל במחליפים איכותיים לעמדות המפתח. והאחרונה היא הבעיה הקשה מכולן.

"כל הסגל של דייגו מכוון לסרט באורך של 90 דקות", ניתח מקסימו. "באופן טבעי, יהיו פציעות והשעיות ובמקרה כזה מראדונה יהיה חייב ליצור מעין הרכב חירום. כבר בסגל הראשוני ניתן היה לראות שיש מצב שנישאר קירחים מכאן ומכאן. מי אמור להחליף את ורון במקרה הצורך? מי ישחק במקומו של מסצ'ראנו?". אם ניזכר שארגנטינה שובצה לבית מוקדם עם יריבות "עדינות" כמו יוון וקוריאה הדרומית, הנורית האדומה המהבהבת מיד מאיימת להפוך לאזעקה עולה ויורדת. כזאת ששומעים במקרה של סכנת אמת.

שלא תבינו לא נכון, מראדונה לא סומך רק על המתכון המשורבט במחברתו. הוא הביא עמו מרכיב סודי מהבית. "כדי לנצח עם הנבחרת צריך שיהיה לך לב עצום ועליך לשים את החיים שלך על הכף", הסביר המאמן הלאומי, שבתור קפטן התעקש להתייצב לרשות הנבחרת הלאומית בכל מצב (גם של 4 משחקים בשבוע) ואף פתח בסכסוך מתוקשר עם פרננדו רדונדו אחרי שזה ביקש להשתחרר מהסגל לצורך השקעה בלימודיו. "כשאני יצאתי למונדיאלים אמרתי לאשתי קלאודיה: 'אני שוכח ממך'", הבהיר. וזה היתרון, אולי היחיד, של מראדונה בתור האיש על הקווים: הקרבה. אין אצלו ותרנות, אין אצלו עייפות, אין אצלו מחסור בנחישות על המגרש. וגם לא מחוצה לו.

"יש לנו הפעם סיכויים טובים יותר מאשר שהיו לנו ב-1986", קבע מראדונה בפסקנות אופיינית, בלי כל קשר להיעדרו של בלם, מגן או קשר אחורי כלשהו. הוא כבר חווה על בשרו סגלים נוצצים ומפורדים שלא הגיעו לדבר. הוא כבר היה שותף להרכבים אפורים ומאוחדים שהוציאו מים מהסלע.

"אולי באמצע יולי נבין שכדי להיות מאושרים היינו צריכים להקריב משהו", כתב מרסלו גנטמן, העיתונאי המנוסה של "לה נאסיון". "אולי נבין שרשימת השחקנים של דייגו לא הייתה זאת שחלמנו עליה, אבל התוצאה בכל זאת הושגה. תרחיש אפשרי אחר הוא שנתנחם בסיבה שהסגל הטוב ביותר לא יצא למונדיאל. בכל מקרה, אנחנו מגששים בנתיב דרכו נגיע לגביע העולם בתנופה מלאה ועם תעלומות רבות הדורשות פתרון. ביניהן, השאלה האם בקרוב נהיה יותר או פחות שמחים".

אומרים שחוזקה של שרשרת נמדד בעמידותה של החוליה החלשה ביותר שבה. במקרה של נבחרת האלביסלסטה, החוליה הזאת היא חוליית ההגנה. לא מתוך הכרח, אלא מבחירה. בארגנטינה רק מקווים שההקרבה והרעב העצום של מראדונה יחלחלו אל השחקנים ויחפו על המגרעות. במקרה כזה, כבר יודעים שם, גם סגל קצר ובינוני יכול לחולל פלאים. כבר היו דברים מעולם.