החוליה החזקה: מדוע יונייטד הזו לא פחות גדולה מברצלונה?

אם לא הייתי יודע יותר טוב, הייתי חושב שגופי תקשורת וסוכנויות הימורים ברחבי העולם עושים יד אחת, כי בעולם בו קיימת ברצלונה יש להם אינטרס משותף. מצד אחד, התקשורת רוכבת על ההצלחה, מפמפמת אותה ומכריזה כל שבוע שהיא הכי גדולה בהיסטוריה, וכך נהנית מגלי האהדה והרייטינג. מצד שני, זה מאפשר לסוכנות ההימורים להוריד את היחסים על אותה קבוצה אל מתחת לשווי האמיתי שלהם, כי גם ככה הציבור מאמין שהיא תנצח ויקנה אותם - מה שמקטין את הסיכון של סוכנות ההימורים. ככה נולד מצב שלמרות שברצלונה לא הבריקה בשום מסגרת כבר יותר מחודש היא עדיין מגיעה לגמר, באנגליה, מול האלופה המקומית, כשהיא פייבוריטית בפער עצום.

כך סוכנויות ההימורים יכולות למכור הרבה "תעודות בארסה", למרות שהן מעניקות עליה יחס משפיל. והוא באמת משפיל - כי שום קבוצה לא אמורה לקבל במשחק אחד, בוומבלי, יחס של פחות מ-1 ל-2 כשהיא משחקת מול מנצ'סטר יונייטד. כי בניגוד למה שהכותרות צועקות, המשחק הזה הוא לא התמודדות בין פייבוריטית לאנדרדוג שינסה לעקוץ ולהפתיע. נכון, למגרש תיכנס קבוצה בארגמן-כחול שמשחקת כדורגל מעולם אחר. אבל באותו הזמן תעלה מולה קבוצה שהגיע הזמן לומר בפה מלא: היא ענקית בכל קנה מידה, גם היסטורי.

אפשר להזכיר את התארים: 19 אליפויות (יותר מכל מועדון אנגלי אחר), 12 מתוכן תחת סר אלכס פרגוסון (האחרונה העונה). 11 גביעים, 5 מהם עם פרגי. שלוש אליפויות אירופה, 2 מהן של הסקוטי. אפשר להזכיר את ההישגים האחרונים: אליפות רביעית בחמש עונות, גמר ליגת אלופות שלישי בארבע שנים. ואפשר גם פשוט להסתכל על מה שהיא עשתה העונה.

הכל מתחבר בדיוק במאני טיים

למרות שסבלה מפציעות ומיכולת חלשה של מספר שחקני מפתח, יונייטד הגיעה עד פברואר בלי להפסיד בפרמייר-ליג. נכון, גם אני טענתי כאן לפני כמה חודשים שההצלחה שלה העידה אז יותר על חולשת הליגה האנגלית השנה מאשר על גדולתם של השדים האדומים, אבל דווקא מאז - ודווקא כשצברה כמה הפסדים - יונייטד התחילה להראות כמה היא באמת גדולה.

מאז ינואר, הזמן הזה בשנה שקבוצות של ילדים מתפרקות בו (ארסנל...), מנצ'סטר ניצחה 22 מ-31 משחקים בכל המסגרות (71%). יותר חשוב, כל החלקים בקבוצה מצאו את המקום שלהם והתחילו לעבור ביחד, כמו שקבוצה של פרגוסון אמורה לעבוד. ומאז אמצע אפריל, כשהכל נהיה מתוח וחשוב וקשה יותר, יונייטד ניצחה 5 מ-9 משחקים (55%), כולל ניצחון שלא הוטל בספק לרגע מול צ'לסי במשחק על האליפות וכולל 1:6 בסיכום שני משחקי חצי גמר האלופות (על קבוצה שניצחה 2-5 את אלופת אירופה היוצאת. בחוץ). שוב, זה הסתכם באליפות רביעית בחמש שנים ובגמר אלופות שלישי בארבע שנים. זו עליונות היסטורית של קבוצה, שעשתה את זה בצורה שקשה להתווכח איתה. ברצלונה, לשם השוואה, ניצחה מאז אמצע אפריל 4 מ-10 משחקים (40%), את הסדרה מול ריאל סיימה מאוזנת (ניצחון, הפסד ושתי תוצאות תיקו), ליונל מסי לא כבש בליגה כבר חודש ובכלל נדמה שהקבוצה הורידה הילוך.

אפילו ברבאטוב ממלא תפקיד חשוב

למרות הביקורות כלפי יונייטד של העונה, ביקורות שכאמור גם אני הייתי שותף להן ושבהחלט היו מוצדקות בחודשים הראשונים של 2010/11, מבט על הסגל של הקבוצה, ועל איך שהוא תיפקד בחודשים האחרונים, מגלה שאין ראויה ממנה לכתוב עוד פרק מפואר בשושלת חסרת התקדים של פרגי ביונייטד. כי בקבוצה הנוכחית יש את כל מה שתמיד היה בקבוצות הגדולות באולד טראפורד.

וויין רוני ממלא נאמנה את משבצת כוכב העל בעל מצבי הרוח, זאת על שם ג'ורג'י בסט, זאת שאריק קאנטונה החזיק בה בהצלחה תחת פרגוסון. ראיין גיגס, הבובי צ'רלטון של הדור הזה, הוא גם הנצר הפעיל המשמעותי ביותר לתינוקות פרגי. הבחור שהיה שם מאז ומעולם. פארק-קאריק-פלטשר, שההצלחה שלהם בקבוצה הנוכחית אחראית לטענות על אפרוריות הקבוצה כולה, הם אמנם נערי הפוסטר של העובד על פס הייצור, אבל יש להם - בייחוד לקוריאני ולסקוטי - גם כמה תכסיסים בשרוול. וכאלה שחקנים תמיד היו ביונייטד.

וזה נמשך. ההצלחה של צ'יצ'אריטו היא המחשה ליכולת של פרגוסון לנהל מערך סקאוטינג ולתת אמון באנשים שלו, בלי להפוך את זה לחזות הכל כמו בארסנל, ולפתיחות של פרגוסון כמנג'ר. ההצלחה של ולנסיה ושל נאני היא הוכחה חיה לתעוזה של הסקוטי כמנהל משחק, אשף טקטי, ומאמן של שחקנים שמאמין בבחורים שלו. אפילו ברבאטוב, שנרכש בסכום מופרז, ממלא תפקיד חשוב בקבוצה וכובש מספיק כדי שאי אפשר יהיה להכריז עליו כעל כשלון. גם כשפרגוסון מועד, הוא לא מתרסק. אף פעם.

רק רכיב אחד, שנראה שתמיד היה בקבוצות של פרגוסון ביונייטד, חסר מהסגל הזה - הכוכב שמנצנץ יותר מדי. בין אם במדורי הרכילות (בקהאם) או על המגרש (רונאלדו). וכשהוא בן 69 וחצי, קשה שלא לראות ביונייטד הזו לא רק את ההתגלמות של כל מה שתמיד עבד לפרגי במנצ'סטר, אלא גם את המורשת שהוא רוצה להשאיר אחריו - קבוצה שמאיימת בכל שנה על כל התארים, בלי הצורך לשעבד חלקים ממנה לפרסונות שלגדולתן יש מחיר על המגרש ו/או בחדר ההלבשה.

אז נכון, סוכנויות ההימורים מייצרות תמונה שברצלונה פייבוריטית בהרבה. התקשורת העולמית מעזה להשוות בין פפ גווארדיולה לאלכס פרגוסון ולכן על כל אחד שמאמין ביונייטד במשחק הזה תמצאו חמישה שהולכים על הקטלונים. אבל לפחות לרגע אחד, לפני שריקת הפתיחה, צריך לומר אחת ולתמיד: ברצלונה הנוכחית צריכה לשאוף להיות בעוד 15 שנה מה שיונייטד היא כיום. והיא יכולה להתחיל בלנצח אותה בוומבלי.