גאונות תיאטרלית: "מלאכים באמריקה" היא חוויה רוחנית שאסור לפספס

נתחיל מהסוף: ההצגה "מלאכים באמריקה", על שני חלקיה, היא ההתגשמות האולטימטיבית של תיאטרון. מדובר בשתי הצגות באורך 3.5 שעות כל אחת, שהן גאונות תיאטרלית על כל מרכיביה - משחק, בימוי, תאורה, תפאורה, ארט, מוזיקה ותלבושות. הקסם של התיאטרון מתגלה כאן במלוא הדרו. לא הייתה עוד הפקה כזו בישראל.

ועכשיו נחזור להתחלה.

"מלאכים באמריקה", מחזה פנטזיה הומוסקסואלי שכתב טוני קושנר ב-87', עלה לראשונה בשנת 1991. המחזה בן שבע שעות, מחולק לשני חלקים ומתרחש כולו בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת, בשיא מגפת האיידס בניו יורק. עם השנים המחזה עובד למיני סדרה, ששודרה גם בישראל, וכלל קאסט שחקנים מן השורה הראשונה כמו אל פצ'ינו, מריל סטריפ, אמה תומפסון, ג'פרי רייק, ג'סטין קירק ומרי לואיז פארקר.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• ד"ר, תציל אותי: עוז זהבי יגלם רופא בהצגה חדשה
• כוכבת "צעקה" מגיבה לפיטורי חברתה מהסרט: "צעד מרגיז ולא הוגן"
• ראויה לאוסקר: אמה סטון מציגה ב"מסכנים שכאלה" את הופעת חייה

חלקו הראשון בלבד עלה לראשונה בישראל בשנת 1993, פעם שנייה בשנת 1996, וכעת זו הפעם השלישית שהמחזה מועלה בישראל (בפעמים הקודמות הועלה רק החלק הראשון) אך הפעם שני החלקים קיבלו את התרגום המצוין של אלי ביז'אווי ואת הבימוי המושלם של גלעד קמחי, בליווי תזמורת המהפכה בניצוחו של רועי אופנהיים.

חלקו הראשון של המחזה "המילניום מתקרב" עלה בתיאטרון "הקאמרי" לפני כשנה, בהפקה גרנדיוזית על הבמה הגדולה והמכובדת של ההיכל. רפרטואר השחקנים עשיר ומלא בכישרון שכולל את נדב נייטס, אלעד אטרקצ'י, שהם שיינר, מיה לנדסמן, אביגיל הררי, מתן און ימי, עירית קפלן, דודו ניב ויואב לוי. כבר אז, הקאמרי רצו להראות עושר ובמשך 3.5 שעות אנו נשאבים לעולם גדול מהחיים.

כבחירה אומנותית, את חלקה השני "בנייה מחדש" מציגים בקאמרי 3, האולם הקטן של ההיכל, שבו הקהל והשחקנים נושמים וחיים יחד בחלל אחד אינטימי. המעבר להיכל הקטן של הקאמרי לא רק מוסיף אינטימיות להצגה, שגם ככה עוסקת בנושאים אינטימיים (וכוללת גם עירום מפורש), הוא דורש מהקהל להיות נוכח ושותף להצגה, ובהצגה של 3.5 שעות - זו משימה בפני עצמה.

הבימוי של גלעד קמחי מכריח את הצופה להיות כמעט אקטיבי בצפייה. הראש, ולפעמים אפילו הגוף, זז ימינה ושמאלה בכל יציאה וכניסה של השחקנים שמשתמשים בכל החלל של האולם ומתוך הקהל, השימוש המדויק בהבדלי גבהים בתפאורה, והגשם האמיתי שיורד מהתקרה לזמן לא מבוטל, מה שמכריח את יושבי השורה הראשונה להתעטף בכיסוי ניילון עד לכתפיים על מנת לא להירטב. הכול נעשה כדי להכניס אותנו לעולם של ההצגה - וזה מיצוי היכולות של המדיום הנפלא הזה, ומראה את גדולתו של התיאטרון, ואת גדולתם של כל מי שלוקח חלק במחזה.

כבר בכניסה לאולם, הסדרנים דואגים להדביק מדבקה על מצלמות הטלפונים (מאחר וההצגה כוללת עירום גברי ונשי), ומכניסים את הקהל דרך תערוכת צילומים ואביזרים שמציגים את תהליך העבודה על ההצגה - משלב עיצוב התפאורה, בימוי השחקנים וכדומה שמכניסים אותנו לאווירה.

ההצגה מתחילה באותה הנקודה שבה השארנו את הדמויות: המלאכית (לנדסמן) מגיעה לחדרו של פריור (אטרקצ'י) ומבשרת לו שהוא נביא ושהעבודה שלו החלה, ג'ו (נייטס) ולואיס (שיינר) עוברים לגור יחד, הארפר (הררי) נעצרת בידי המשטרה לאחר עוד אחת מההזיות על אנטרקטיקה, ואימו של ג'ו, חנה (קפלן) משחררת אותה בערבות.

אין מספיק מילים להסביר כמה הקאסט מוכשר, ובכל זאת מתוך המצויינות בלטו במיוחד מיה לנדסמן שג'ינגלה בכישרון רב בין שלל התפקידים במחזה (רב, אחות והמלאכית) ונתנה לתפקיד גוון חדש, עוצמתי וגס יותר מאשר אמה תומפסון בסדרה; נדב נייטס שהצליח בגאונות לאמץ את המורכבות והדיסוננס הפנימי העמוק שיש בדמותו של ג'ו - גבר מורמוני שמתמודד עם תשוקה האסורה על פי אמונתו,  ויואב לוי שהצליח לתרגם "לישראליות" את הכוחניות, האגרסיביות והבהמתיות של רוי היהודי-אמריקאי.

אבל הכוכב הכי גדול של ההפקה הוא ללא ספק אלעד אטרקצ'י בתפקיד חייו, ובאחת ההופעות הטובות ביותר בתיאטרון הישראלי. היכולת של אלעד לדלג בקלילות בין מציאות והזיה והיכולת לסחוב בצורה מדויקת את העומק והכאב התהומיים של דמותו של פריור, הם כשרון שמעטים אוחזים בו.