"זה כמו שיקוי קסמים": כוכבי האופרה המדוברת שלא מפחדים לחלום

כשענת צ'רני ועודד רייך עולים על במת האופרה הישראלית, משהו מתרחש. ההרמוניה ביניהם, החיבור המוזיקלי והדרמטי שנרקם לאורך 15 שנה של חברות והופעות משותפות, הופכים כל מופע שהם משתתפים בו לחגיגה. כעת, כשהם פותחים היום (ראשון) את העונה ה-40 של האופרה הישראלית עם ההפקה המדוברת של "דידו ואניאס" מאת הנרי פרסל, השניים שבים לגלם זוג אוהבים – הפעם, על רקע הסיפור הטרגי של מלכת קרתגו והגיבור הטרויאני.

אבל השניים לא רק שרים אופרה. צ'רני בת ה-41 נמצאת לקראת סיום לימודי סיעוד, בדרכה להפוך לאחות ובהמשך למיילדת. רייך, בריטון בן 40 ובוגר יחידה 8200, משלב בחייו גם הוראה זו השנה השלישית באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. שני ענקים בעולם האופרה בארץ, שכל אחד מהם בחר בדרך ייחודית משלו.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• כנסיית השכל הפתיעה במופע שכולו טראנס. זה היה פשוט אדיר

• פסטיבל אינדינגב חזר אחרי הפסקה ארוכה – והוכיח איזה כוח עצום יש למוזיקה בישראל

• "הים" לא תמיד אמין, אבל מציג סרט שהישראלים יצטרכו להתמודד עם המציאות שלו

לרפא בעזרת האמנות

"באופרה אני מתעסקת בעצמי, בנפש שלי, ואני זוכה גם לשבת בכיסא של מחלקות השיער והאיפור. אפילו תופרים לי תלבושות", מסבירה צ'רני בריאיון שהעניקה לרשת 13 לרגל עליית האופרה השאפתנית, שהייתה הראשונה לעלות באופרה הישראלית, ושכעת עולה בעיבוד חדש ומסקרן בבימויו של סטפנו פודה, "ואז אני עולה על הבמה הענקית עם התאורה, התפאורה, התזמורת והמקהלה, ובסופו של דבר שרה לקהל, ללבבות של האנשים, בתקווה לגרום להם להרגיש משהו, להעיר אותם ואיפשהו לרפא בעזרת האמנות האדירה הזו, שמאגדת בתוכה את כל האומנויות הגבוהות".

את הרגישות שהיא מביאה לבמה, היא רוצה להביא גם לתפקידה הגדול הבא – אחות לעתיד. "אני שואפת לעשות את אותו הדבר, רק שהעיסוק כאן הוא באחר, במטופל. הלב של המקצוע הוא להיות רגיש, להשתמש בכל הידע המקצועי שאני רוכשת כדי להבין מה כואב ולמה ואיך אפשר לעזור, לאבחן ולטפל", אמרה.

החלום על רפואה ליווה את צ'רני מילדותה. כשפרצה מגפת הקורונה והאופרה הושבתה, היא ידעה שהגיע הזמן לצאת לדרך. "החלטתי להתחיל ללמוד את התחום במטרה להשלים לאחר מכן לקורס מיילדות ולהפוך יום אחד למיילדת", סיפרה. "העיסוק הזה, במצבים של חיים ומוות, מכניס הכול לפרופורציות ועוזר לי גם להיות פחות לחוצה ופחות דיווה. אני מאוד מקווה שאצליח לשלב בין האהבות האלו, וכמובן שאני לא מתכוונת להפסיק לשיר".

רייך, מצידו, הלך בדרך אחרת לגמרי. אחרי השירות הצבאי ביחידה 8200, נראה היה שהדרך שלו לקריירה בהייטק כבר סלולה – אך הוא עצמו לא היה בטוח שזה אכן מה שיקרה, והתלבט רבות בנושא: "לעלות על דרך המלך כמו כל החברים היה נראה כמו בחירה הגיונית, ובאמת, אחרי טיול ארוך באמריקה החלטתי ללכת על זה". הוא שינה את החלטתו לאחר יום מתיש של חיפושי דירות בתל אביב. "הייתי בן 23, ופתאום לא הבנתי למה אני כל כך מתאמץ למצוא דירה. שאלתי את עצמי אם זה באמת החלום שלי, והתשובה הייתה ברורה", הסביר. באותו יום עשיתי מה שצריך כדי להגיע ללמוד תוך חודשיים באקדמיה למוזיקה בירושלים. כנראה אחת ההחלטות הטובות שעשיתי בחיי. שם גם פגשתי את ליאת, אשתי".

החלום על ההייטק צץ שוב במהלך מגפת הקורונה, כשראה כיצד עולם התרבות נסגר במהירות. בסופו של דבר, הוא מצא את עצמו בתחום אחר – הוראה. "זאת מתנה אדירה להיות מורה", הוא אומר. "אני לומד כל הזמן, אם זה רפרטואר מוזיקלי, שיטות הוראה, טכניקות קול חדשות מהתבוננות בתלמידים ועוד אינסוף נושאים. כזמר, זה גם שם אותי באופן אוטומטי במקום אחר. אני כל הזמן עושה על עצמי את העבודה שאני דורש מהתלמידים. זה כמו להכין שיקוי קסמים ולנסות אותו עליך לפני שאתה מוכר אותו לקהל הרחב".

חיים בעולם משוגע

ההפקה החדשה של "דידו ואניאס" מגיעה עם עיבוד מיוחד של הבמאי סטפנו פודה, שבו כל העלילה מתרחשת בנפשה של דידו. "העיבוד הזה הוא קונספט שאני מאוד מתחברת אליו ובו בעצם כל העלילה מבטאת את הדיכאון שמשתלט עליה", מסבירה צ'רני. "אנחנו חיים כיום בעולם משוגע וחווים כל כך הרבה זוועות, הנפש שלנו סובלת ואנחנו מדחיקים את הכאב והזעם כדי לשרוד. אפשר לומר שפוסט-טראומה בהחלט בא לידי ביטוי בעיבוד הזה, שהוא מבריק ומהפנט בעיניי".

רייך מסכים עם דבריה. "אולי המרכזי והרלוונטי ביותר הוא הזמן, העבר והעתיד. כאן החוויה של דידו ואניאס היא לא סיפור ולא עלילה כמו שאנחנו רגילים אליה", הוא אומר, "ההתרחשות כבר קרתה, אנחנו חווים רגעים של זיכרון ושל עיבוד הרגשות והתחושות מחדש. בישראל של 2025 זהו ממד שאנחנו לא צורכים בתרבות הריאליטי, של החדשות ושל הכאן ועכשיו".

צ'רני, שחווה בעצמה דיכאון שהתחיל בהריון האחרון שלה ושאיתו היא מתמודדת עד היום, מוצאת ביצירה חיבור אישי: "כאישה שחיה עם דיכאון והמלחמה שבנפש, אני מוצאת שהעיבוד הזה יכול לגעת בהרבה אנשים".

מהו לדעתכם סוד הקסם של האופרה הזו, שלא רק שורדת כל כך הרבה שנים – אלא גם זוכה לחיים חדשים כל הזמן?
רייך: "באופן כללי, העבודות של סטפנו פודה הן יצירות על-זמניות. גם כאן השפה הבימתית מאוד מסוגננת ומועברת באופן רגשי כחוט שני על פני היצירה. 'דידו ואניאס', כיצירה מתקופת הבארוק מיד מתחברת באופן טבעי לסגנון הבימתי הזה, שמתאים כמובן גם לזמננו".
צ'רני: "המוזיקה מושלמת. היא מצליחה לצייר את הטקסט, שהוא לא פחות מיצירת מופת פיוטית, וליצור ממש תמונות, צבעים ודימויים עד כדי תחושות פיזיולוגיות של קור, חום, פחד, כאב וצער. זו האופרה הראשונה שאי פעם שרתי בה, עוד באוניברסיטה, ולאחר מכן כפרויקט ראשון כבוגרת, מכאן גם החיבור האישי ליצירה, מלבד ההזדהות שלי עם דמותה של דידו".

ממש כמו אניסטון וסנדלר

שנים כה רבות של חברות, שכנות, ימי הולדת משותפים של הילדים וקארפול בלתי נגמר לתל אביב מהווים את הבסיס לחיבור יוצא הדופן הזה של השניים. "יש בינינו כבוד מאוד גדול, חיבור מוזיקלי ודרמטי, ואנחנו נהנים לבלות זמן יחד, אם זה על הבמה או מחוצה לה", אומרת צ'רני. "אפשר להגיד שאנחנו בני הזוג הבימתיים אחד של השנייה. קצת כמו ג'ניפר אניסטון ואדם סנדלר. כמובן שבמקרה שלנו, אני אדם סנדלר והוא ג'ניפר אניסטון".

כמובן שגם רייך מסכים עם הדברים: "אנחנו עוברים בחיים הרבה דברים באופן מאוד דומה, מדברים על הכול – ואז עולים על הבמה, וענת נקרעת מצחוק".