"מקליד/ה..." הוא מחזה חובה שיפיל אתכם מצחוק לפני שתקבלו את הכאפה

כמה רגועים הייתם אם היו לוקחים לכם את הטלפון, פותחים את הוואטסאפ וממחיזים את השיחות שלכם על הבמה, בפני כולם, שכל העולם יראה? הייתם מוחקים כמה מהשיחות לפני כן? אולי עורכים כמה מההודעות ששלחתם?

היוצרת והבימאית רוני ברודצקי, יחד עם תיאטרון צוותא, עשו בדיוק את זה: ברודצקי אספה שיחות וואטסאפ אמיתיות, כאלה שאולי היו נראות לכם שגרתיות ותמימות, אבל מכילות בתוכן את כל הקוסמוס הישראלי: החל משיחה בין בני זוג שמנסים לנהל את חיי השגרה, קבוצת הורים לילדים בגן, שיחה בן אימא ושני ילדיה, קבוצת שכנים בשיאה של החלפת ועד הבית ועד ויכוחים בין חברים בקבוצת מחאה.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• בן אל תבורי ממשיך עם קריירת הסולו: "רעשי הרקע לא מפחידים אותי"
• בתאגיד הודיעו: נשנה את מילות השיר הנבחר לאירוויזיון
• הטייס ראה עשן בתאו - המטוס הפרטי של הזמרת ביצע נחיתת חירום

הטקסט שנראה פשוט מוכיח כמה אנחנו, בני האדם בכלל והישראלים בפרט, לא אומרים אחד לשני. כמה השיחות שלנו לפעמים יכולות להיות מצחיקות, נחמדות, מתסכלות או מפתיעות, אבל הסאבטקסט, ומה שנאמר בשתיקה או בין השורות - עוצמתי עוד יותר.

אבל השיחות, אמיתיות ככל שיהיו, וחריפות ככל שיהיו, הן כאין וכאפס לולא הקאסט המדהים שכלל חמישה שחקנים בלבד: אורי אוריין, טל בלנקשטיין פלג, עמרי הכהן, אתי וקנין סובר ויריב קוק, שהכישרון של כל אחד מהם עלה על גדותיו. הדינמיקה בין הקאסט הייתה מהפנטת ואפשרה לכל אחד לזרוח בזמנו ובנקודה הנכונה עבורו. יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מהכישרון הווירטואוזי של אתי וקנין סובר ושל אורי אוריין שהיו מהפנטים.

בהפקה מינימלית ומדויקת של במה נקייה עם רקע ומשטח ירוקים (כיאה לאפליקציית וואטסאפ), וארבעה מיקרופונים, מצליחה ברודצקי למקסם את הפוטנציאל של המילים. הכול היה מדויק: התנועתיות של חברי הקאסט בין המיקרופונים, הכניסה והיציאה מהבמה והתלבושות המינימליות שבאו להצביע על האופי של הדמות. הכול היה שם. כמו כן, הבחירה להפוך את קבוצת ועד הבית המקומית לפרודיה אופראית היא לא פחות מגאונות (ושאפו לשיר סייג על הלחן).

השיחה בין תלמידת התיכון לבימאי מבוגר שמהר מאוד עובר את הגבול והופך להטרדה מינית, בלטה בשונותה לעומת שאר השיחות, הן בקצב והן בבימוי השיחה, אבל ייתכן והשונות הזו באה לשים זרקור חזק יותר על הסיפור המטריד.

מלבדה, רובה של ההצגה מצחיק. כמעט לכל אורכה הקהל לא הפסיק לצחוק, למרות שאפשר לספור על כף יד את כמות הבדיחות שהיו. כי הצחוק היה עלינו כחברה, הבדיחה היא על חשבוננו - כשהשיחות שכל אחד ואחת מאיתנו מנהלים ביום-יום, הופכות למציאות על במה, ההומור נובע מהאבסורד. כי כשחברי קבוצת המחאה מתחילים להילחם אחד בשני - זה מצחיק; כשלילדים (שעברו את גיל ההתבגרות, כן?) אין יכולת להכיל את אימם "המשוגעת" בהודעות - זה קורע; כשקבוצת הורי הילדים הופכת לכיתת יורים בגלל דעה אחת שונה - זה היסטרי!

בדיוק ככה, ברודצקי מצליחה להציב מולנו מראה ענקית ולא מתפשרת על איך זה להיות ישראלי. וכשאנחנו מסתכלים טוב טוב על עצמנו, ונבוכים ממה שיצא להם מהפה, זה "LOL".