יש לה הכול: "ירמה" הוא מחזה מופלא ועוצמתי שמסתכל לכאב בעיניים

הדרמה "ירמה" מאת סיימון סטון מבוססת על המחזה המפורסם מאת פרדריקו גרסיה לורקה בעל אותו השם משנת 1934. המחזה מגולל את סיפורה של ירמה (מיכל עוזיאל) - אישה פמיניסטית, חזקה ודעתנית, עורכת ראשית במגזין תרבות שיש לה הכול: עבודה נחשקת (היא בלוגרית מצליחה) וגבר חלומות (תום אבני). אבל לאחר גיל 30, היא מרגישה שדבר אחד חסר לה - ילד, והיא תעשה הכול כדי להיות אימא. יותר נכון, היא תעשה הכול כדי להיכנס להיריון וללדת.

העיבוד העכשווי של סטון עולה בימים אלה בתיאטרון "הקאמרי" לאחר שעבר דרך הידיים המוכשרות של אלי ביז'אווי בתרגומו לעברית. מה שנראה כמו מסע מודרני בין תכנון ימי ביוץ, הורמונים, הפריות, שאיבות וטיפולים רבים, הופך למסע הידרדרות חשוך וכואב אל עבר אובדן השפיות. העיבוד החדש של סטון לוקח את הסיפור מכפר חקלאי בספרד אל לונדון המודרנית ולעולם ה"אובר שרינג" של הרשתות החברתיות. אמנם התקופה השתנתה, אך המהות נותרה בעינה - עד כמה כמיהה לילד ואובססיה יכולות להרוס.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• טענות נגד המפיק: "הלחץ בעבודה איתו גרם לי להפרעות בקצב הלב"
• דיווח: זה השחקן שנבחר לגלם את ג'יימס בונד
• כוכב הקולנוע נפצע על הסט - והפצע הפתוח הזדהם: "כל היד שלי התנפחה"

בדרך אל ההיריון הלא ממומש, ירמה סופרת את הימים ושום דבר לא קורה. ולמרות לא מעט ניסיונות הפרייה וקושי רב, היא לא מוכנה להתפשר על פחות מלידה, גם כשמוצעים לו פתרונות אחרים. אחותה (רות אסרסאי המצוינת), אימה (שרה פון שוורצה) וכל הסובבים אותה נעים במרחב ההפכפך הזה בין הזדהות וסבלנות לבין רחמים ורתיעה, כשהיא מאבדת שליטה והורסת במו ידיה את חייה. ירמה הופכת מאישה דומיננטית ועצמאית לקורבן של השיגעון שלה.

באופן אירוני לנושא ההצגה, נראה שמיכל עוזיאל נולדה לתפקיד הזה. עוזיאל, במה שנראה כתפקיד חייה, מצליחה לסחוב את כובד המשקל של אחד הנושאים הכי מהותיים בתרבות האנושית בכלל, ובתרבות היהודית/ישראלית בפרט: הכמיהה הקמאית להפוך לאימא, ההתמודדות עם לחצי החברה שמסתכלת עלייך ובוחנת אותך, תחושות הכישלון, האובדן והאכזבה של אישה שלא מצליחה להיכנס להיריון. עוזיאל מצליחה בכישרון רב להעביר לנו מסע קשה של הידרדרות ואובדן שפיות באופן אינטליגנטי, מדויק שמישיר מבט חסר פשרות לאחד הכאבים הכי עמוקים בהוויה הנשית.

מלבד עוזיאל, תום אבני בתפקיד ג'ון, באחד התפקידים הטובים ביותר שלו, נותן הופעה מצוינת ועוצמתית לגבר שצופה באהובתו מאבדת את עצמה. רות אסרסאי ושרה פון שורצה המדהימות שמציגות מודלים שונים של אימהות, וכמובן עלא דקה ושרון כהן רז המצוינים.

הבימוי המבריק של גדי רול מעביר את הצופה מסע דומה, כשלאורך המחזה כמעט כל אחת מהדמויות מצליחה לעורר אצל הצופה את מגוון הרגשות: פעם אתה מחבב, פעם אתה מרחם, פעם כועס ולפתע מזדהה, לרגע אתה סולד מאחת, ואוהב את השנייה, ולאחר מכן מתהפך.

יחד עם הבימוי, התפאורה המינימליסטית והמדויקת ממחישה בכישרון רב את אשליית התיאטרון. המסע אל עבר השיגעון, ותחושת היובש והעקרות של הדמות הראשית, מקבלים בעזרת התפאורה ביטוי תיאטרלי מהמם.

המחזה לא קצר. אורכו 110 דקות, ללא הפסקה, והוא מחולק לחלקים שקופצים קדימה בציר הזמן, כשביניהם הבמה מוחשכת לפרקים קצרים, ועל המסכים מוצגים חלקי טקסט מהמחזה המקורי של לורקה.

לא נהרוס למי שלא מכיר את המחזה המקורי או את אחת הגרסאות הקודמות שלו, אבל העיבוד העכשווי מציג סוף אחר ממה שכתב לורקה אי-שם לפני כ-100 שנה, והוא טראגי לא פחות שחושף תמונה קודרת של בחירה אנושית.