עסקני דת ופוליטיקאים מושחתים היו גם לפני 357 שנים. עכשיו הם קיבלו מחזה

זו לא הפעם הראשונה שעולה בארץ הקודש הקומדיה הפנטסטית של מולייר, "טרטיף", שנכתבה כנגד העסקנים הדתיים בכנסייה הקתולית שרדפו אותו ואת יצירותיו. לכן, כששמענו על עלייתה בתיאטרון הקאמרי תהינו איך אפשר לקחת טקסט מוכר וידוע, ולהחזיר אותו מחדש לחיים? איך אפשר לקחת רעיון שנוצר בשנת 1667 ולהשיב בו את רוח הנעורים, תוך כדי התאמה למאה הנוכחית שאנו חיים בה?

"טרטיף" מביאה את סיפורו של אורגון, החי חיי שפע ורווחה כלכלית עם בני משפחתו עד שמפגש עם עסקן דתי בשם טרטיף מעביר עליו את דעתו. הוא כמה לחיזוק רוחני, מחפש אחר אמונה ולא שם לב שהוא כורך את חייו בחיי אדם שמתהדר בנוצות של חסד וסגפנות - כשבפועל כל רצונו הוא כוח, כסף וכבוד. בני משפחתו ודורין המשרתת שלו עושים כל שביכולתם בכדי לפקוח לאורגון את העיניים, אבל המשימה הופכת להיות כמעט בלתי אפשרית. אורגון כל כך מסונוור, שמוכן אפילו לחתן את טרטיף עם ביתו מריאן.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• ג'יימי פוקס על היום שאושפז: "כאב לי הראש - ומאז אני לא זוכר כלום"
• שלמה יארח את אביב, רביד יופיע עם נגה ארז: תוכנית פסטיבל התמר
• הקומדיה ההיסטרית - ודוקו על ביילס: המלצות צפייה לחודש יולי

הגרסה החדשה של המחזה מבית היוצר של תיאטרון הקאמרי מתחילה במסיבה גדולה בחצר האחורית, ממש על שפת הבריכה. בעיצוב נהנתני הכולל ראשים של נמר על הקיר, וילונות כבדים וקקטוסים מעוצבים, אנחנו מתחילים לקבל הצצה לחיי המשפחה של אורגון, שלבושה בתלבושות בצבעים נועזים ומנצנצים, וכן לתקשורת המורכבת בין בני הבית.

שני טור, מעצבת התפאורה, עשתה כאן עבודה נהדרת; כמוה, גם מעצבת התלבושות שירה וייז - שהצליחה בחכמה לשזור בדמויות סימנים חיצוניים כיאה לאופיין - כך למשל, בפעם הראשונה שאורגון עולה על הבמה הוא חמוש בחליפה ורודה המרמזת על האופטימיות הרבה שהוא נושא עימו; במקביל, בתו מריאן מסתובבת רוב ההצגה כשהיא אוחזת בכפית של זהב ומכניסה אותה לפה, ואפילו טרטיף נראה לפרקים כאילו הוא צלוב כמו ישו - ואין צורך שנכביר במילים מה הייתה כוונת המשוררת.

נכון, נדרשו לנו כמה דקות להתרגל לדיאלוגים המעוטרים בחריזה, שהיא חלק אינטגרלי מהקלאסיקה הזו, וכשזה קרה (מהר יחסית) מצאנו את עצמנו מצליחים דווקא ליהנות ממנה מאוד. החריזה יצרה תנועה מהממת על הבמה והרבה עניין בקרב הצופים. על כך נציין לטובה את אלי ביז'אווי שתירגם את ההצגה למופת, והצליח לשמור על קצב ושפה ייחודית לכל דמות ודמות, למרות הגבלות התרגום. ח"ח גם לבימאית רוני ברודצקי, שבעבודתה המופלאה יצקה לקומדיה גוון נוסף ועמוק יותר.

מעבר לעבודת ההפקה המוערכת מאוד, ישנו גם קאסט השחקנים הנפלא, שנושא על כתפיו משימה חשובה - לייצר דמויות פועמות מתחת למונולוגים הקלאסיים שאנחנו מכירים, תוך כדי שמירה על עכשוויות ורלוונטיות. הם זזים, הם רוקדים, והם אפילו עושים ראפ! (בהצגה נשזרו גם קטעי ראפ והיפ-הופ מעולים בניהול מוזיקלי של ההרכב "קריסטלים" - עומר ג'ו נוה ומיכאל מושונוב).

דרור קרן מגלם באופן מבריק את דמותו של אורגון, ומביא עמו איכויות קומיות שלא ראינו המון זמן. סגנון המשחק הזה מטיב עם קרן, שנראה כי הוא מרגיש מאוד בבית על הבמה. הבחירה בשחקן אלעד אטרקצ'י כמשרתת החכמה דורין פשוט נהדרת. אטרקצ'י מתמסר לדמות ולכל מה שהיא מביאה עמה, ועושה זאת באינטליגנציה גבוהה. מאוד נהנינו מהעשייה שלו על הבמה.

גם השחקנית אולה שור סלקטר נפלאה בתפקיד אלמיר, ואיתה גם נדב נייטס שהיה מצוין כשנכנס לדמותו של טרטיף. דמות נוספת במחזה שהעניקה עוד רובד של הומור מעט גרוטסקי (אבל עדיין מתבקש) היא מאדם פרנקל, אמו של אורגון, אותה גילמה בצורה נפלאה איה גרניט שבא. מעבר לזה חשוב לציין לשבח גם את גלעד שמואלי, דויד בלינקה, חן גרטי וגלעד מרחבי.

"טרטיף" קורא תיגר על האמונה העיוורת באשר היא, ולפרקים הרגשנו שהוא חוצה את גבולות הדת ומגיע אפילו לפוליטיקה. הרי בכל תחום בחיים שלנו אנחנו פוגשים "טרטיפים" למיניהם שמוכנים למכור לנו חיים של שלווה ורוגע, בלי להתייחס לאותיות הקטנות בהסכם. תמיד יהיו כמה "טרטיפים" בחיינו, גם ב־357 השנים הבאות, כי אין אנושות בלי אנשים כאלה שמנסים להרוויח מרצונם של אחרים לקצת שקט. הנקודה היא האם אנחנו יכולים להוריד את הראש אל מול אלו? או להגיד "לא עוד!". או כמו שאומרת המשרתת דורין: "אם נעשה ונשמע ונשתוק ונציית - גם לומר בוקר טוב יהפוך פה לחטא".

בשורה התחתונה "טרטיף" היא קלאסיקה לא קונבנציונלית ומפתיעה, כזו שמצליחה להחיות את עצמה בכל פעם מחדש ולהתאים לרוח התקופה. אפילו הסוף שלה מסקרן ומתכתב עם הרצונות האמיתיים של הכותב. בלי לעשות יותר מדי ספוילרים, נספר שהקהל מצפה לסוף טוב שיתחבר לקו שמלווה את כל המחזה, אבל בסופו של דבר על הבמה אנחנו מקבלים כיוון בלתי צפוי - ממש כמו בחיים.