"להעיר אריות": החצר האחורית של ישראל מעולם לא נראתה מוזנחת יותר
העיבוד הבימתי של תיאטרון הקאמרי לספרה של איילת גונדר גושן, "להעיר אריות", שם זרקור על האנשים השקופים בחברה הישראלית דרך עלילה סבוכה, תסריט מדויק וקטעי ריקוד מעט מיותרים. ואולם, לא בטוח שההצגה מצליחה לבטא את הפער בין הגנה עצמית לבין עשיית צדק - וחבל שכך | ביקורת הצגה
יותר מכל, ההצגה "להעיר אריות" של תיאטרון הקאמרי, המבוססת על ספרה של איילת גונדר גושן בעל אותו השם, באה להציב מראה נוקבת ומאוד לא מחמיאה על הטבע האנושי.
אמנם זהו סיפור מקומי המתרחש במדינה הקטנה שלנו במזרח התיכון, ומנסה להכיל בתוכו גם את המורכבות של החברה הישראלית, אבל במהותו הוא סיפור חוצה גבולות על טבע האדם כששני ערכים מהותיים נתקלים אחד בשני: עשיית צדק או בריחה מסכנה (או בשמו המוכר יותר בעולם הפסיכולוגיה - Fight Or Flight).
לכתבות נוספות בתרבות ובידור:
- ראיין גוסלינג, אקשן ופעלולים. מה צריך יותר מזה?
- משולש האהבה של זנדאיה הרסני - אבל "מתחרים" ארוך מדי. חבל
- אם כבר מול המסך: הסרטים האייקוניים לראות עם הילדים
ד"ר איתן גרין (עוז זהבי) הוא רופא מצליח שמועמד להיות מנהל מחלקה, בעל אוהב ונראה שהוא בשיאו של החלום הישראלי. אבל ערב אחד, בסוף משמרת ארוכה, ד"ר גרין דורס בשוגג פליט אריתראי, ובהחלטה של רגע נמלט מהמקום. במקום להתמודד עם התאונה, הוא בוחר להחביא ולהשתיק את האירוע - דבר שהופך במהרה לסרטן ממאיר בחייו.
הדוקטור מסרב להתוודות בפני אשתו (מיכל עוזיאל), מה שמערער את יחסיהם - גם בשל העובדה שהיא עורכת דין בכירה. בהמשך, הוא נסחט על ידי אלמנת הנדרס סירקיס (רות אסרסאי המצוינת) שדורשת שיעניק טיפול רפואי לפליטים שאינם יכולים לקבל טיפול רפואי בתמורה לשתיקתה, והוא נשאב למערבולת של שקרים וחיים כפולים. גרין מנסה לתמרן בין חובותיו כרופא בכיר ואיש משפחה, לבין החיים הסודיים שסירקיט כופה עליו, אלא שהאמת הולכת וסוגרת עליו, כשברקע אנו נחשפים לסיפורן של דמויות המשנה עד לטוויסט המפתיע.
עוז זהבי בתפקיד הראשי מצליח להביא לבמה את הפחד והעומס הנפשי שמתלווים לחיים כפולים, אבל לא תמיד מבטא את הניגוד בין אופיו הטוב ושוחר הצדק של הרופא לבין המעשה שעשה, מה שעומד בבסיסו של הסיפור והמנוע של העלילה.
המחזה כתוב היטב ומשאיר את הצופה במתח כשהעלילה מקבלת תפניות ותסבוכות, כיאה לעלילת מתח טובה, והטוויסט לקראת הסוף נותן עומק מפתיע לדמויות שעד אז היו מעט קלישאתיות. הבמה, התפאורה והתאורה מעבירים את תחושת האובדן. אך בעיני אפשר היה לוותר על קטעי הריקוד שהגיחו לפעמים ברקע הבמה, ובאו לבטא לפעמים את המצפון והמחשבות.
המורכבות הישראלית והביקורת כלפי עצמנו באה לידי ביטוי דווקא בדמויות המשנה: מוראד חסן הנפלא, שמגלם את ד"ר שחאדה עמיתו הערבי של זהבי, מתמודד עם המציאות של להיות ערבי ישראלי ולהבין שלא משנה כמה מוכשר וראוי אתה לתפקיד, אתה עדיין לא יהודי; רות אסרסאי הנהדרת מביאה את הכאב הנורא של להיות שקופים בעיני המדינה.
האם הסוף טוב? זה תלוי רק בערכים שהצופה מביא איתו מהבית. בסופו של יום, אמנם יש אמת אוניברסלית ואנחנו מאמינים בסולם הערכים שלנו, אבל מעטים האנשים שנאלצים להעמיד את הערכים האלו למבחן ששואל את השאלה הבלתי אפשרית: לאיזה ערך יש משקל גדול יותר?