זמן כפרות: "הגברת הראשונה" מספקת מבט נוקב ברגע מכונן בתולדות המדינה
ההצגה של תיאטרון "הבימה" בשיתוף תיאטרון באר שבע, מגוללת את סיפורה של גולדה מאיר בימים שאחרי מלחמת יום הכיפורים. בכישרון רב של השחקנים, ויחד עם העלילה המטלטלת, היא מצליחה לטשטש את הגבולות בין העבר להווה ומבהירה לכל מי שלא מבין: תפקיד ראש הממשלה הוא גדול יותר מכל אדם שמכהן בו | ביקורת הצגה
ההצגה "הגברת הראשונה" היא לא הטקסט התרבותי הראשון, ובטח גם לא האחרון, שמתעסק בראשת הממשלה היחידה בתולדות מדינת ישראל, גולדה מאיר. הוא גם לא הטקסט הראשון שעוסק במלחמת יום הכיפורים, במחדלים של התקופה הקשה במדינה ובוועדת אגרנט, אבל ההצגה "הגברת הראשונה", שכתב המחזאי מוטי לרנר בבימויו של המנהל האמנותי של תיאטרון "הבימה", משה קפטן, מתמקדת דווקא בתקופת שאחרי המלחמה, ובעיקר בשאלה מהי אחריות.
מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים פורצת מחאה ציבורית נגד גולדה ומשה דיין, שר הביטחון דאז, המאשימה אותם בכשל המדיני שהביא למלחמה ובכשל הצבאי שגרם לאבידות כה רבות. גולדה הנואשת מנסה להיאבק בהאשמות האלה מול דיין שמבקש להתפטר, כשבמקביל, בתה של גולדה מנסה לתמוך באמה שמנסה להתמודד עם מחלתה שטרם ידועה לציבור.
לכתבות נוספות בתרבות ובידור:
- עושים סדר בקולנוע: הסרטים הגדולים של קיץ 2024
- במלאת 30 לפטירתו: בני משפחת דץ פרסמו שיר שעומר הקליט
- "היחידה ללוחמה לא ג'נטלמנית" הוא "ממזרים חסרי כבוד" מעלי אקספרס
בימיה האחרונים בפוליטיקה, אשת הברזל הישראלית היא אישה חולה ושנואה בציבור הישראלי, שבדומה למלחמת יום הכיפורים - גם היא מנהלת קרבות בכל החזיתות: מול אנשיה, השרים הכפופים לה, שר הביטחון משה דיין, ועדת החקירה וגם בחייה הפרטיים מול בתה.
ההצגה לא תוכננה להיות פוליטית. היא רצתה לשים זרקור על רגעים אנושיים שהיו לפני 50 שנה מאחורי התפקיד הכי חשוב במדינה. אבל ההפגנות הדורשות ממנהיגינו לקחת אחריות שמתרחשות ממש מחוץ לכותלי התיאטרון, מחדלי ה-7 באוקטובר שעדיין מדממים והזעקה של משפחות החטופים מתערבבים לכדי מציאות מפחידה, כואבת ודומה מדי.
לאורה ריבלין המצוינת נכנסת בכישרון רב לנעליה הלוחצות של ראשת הממשלה גולדה מאיר, ומצליחה לתת לנו מבט עמוק לנפשה של המנהיגה בשעתה הקשה ביותר. בין היתר, הבזקי הפלאשבק לאירועי המלחמה שמופיעים מדי פעם, מקבלים ביטוי תיאטרלי נפלא שנותן הצצה נוספת למוחה הקודח של ראשת הממשלה.
אמנם נעשה שימוש רב מדי ללא הצדקה בקטעי שירה מלאי פאתוס במהלך ההצגה, ועדיין - הקפיצות הנפלאות בין זמנים, בין מציאות לחלום ורחשי הלב, בין הפרטי לציבורי, בין גולדה האימא וגולדה ראשת הממשלה, ישאירו אתכם על קצה הכיסא.
לאורך ההצגה, הגבול בין העבר להווה מיטשטש עד שהופך לבלתי נראה במונולוג הסיום של גולדה. נראה כאילו ריבלין יוצאת מדמותה וזועקת מדם ליבה, אך זה רק מחזק עד כמה טקסט יכול להיות עוצמתי ורלוונטי גם אחרי 50 שנה, וכמה, לבושתנו, לא למדנו דבר.
דמויות נוספות נפלאות הם מיקי פלג רוטשטיין המעולה שמשחקת את ראש לשכתה ויד ימינה של מאיר, ניר זליחובסקי שמגלם את הרמטכ"ל דדו ואלכס קרול העוצמתי שמשחק את מנהיג המפגינים.
"הגברת הראשונה" הייתה אמורה לעלות כבר באוקטובר, אחרי עבודה של שנתיים, אבל האסון שפקד את המדינה טרף את כל הקלפים והפרמיירה נדחתה. אבל טקסט שמדבר על מחדלי מלחמה, על הציפיות שלנו מהמנהיגים שלנו ועל אחריות אישית בפוליטיקה הישראלית - מעולם לא היה רלוונטי יותר וחשוב יותר. ההבנה החשובה ביותר שתחלחל בכם אחרי ההצגה, היא התזכורת שאנחנו חייבים להפנים שתפקיד ראש הממשלה גדול יותר וחשוב יותר מכל אדם שמכהן בו, ושעליו, ורק עליו, מוטלת האחריות להצלחתה או כישלונה של המדינה.