הבמאית שכמעט הלכה ל"נובה": "זה יכול היה לקרות לכל אחד, הסיפור שלי שולי"

ב-7 באוקטובר 2023, החיים של כולנו השתנו. היוצרת-במאית-כוריאוגרפית זוכת הפרסים דנה ספיר הייתה אמורה להשתתף במסיבת ה"נובה", אך בסופו של דבר היא לא נסעה לאירוע, שהסתיים בטבח המוני. כדי להתמודד עם אירועי השבת השחורה, יצרה דנה את "Dance In Peace 107", מופע רב-תחומי שעוסק ב-7 באוקטובר, שנפתח דקה ממש לפני שהכול התחיל.

"לעומת מי שזה לא הסתיים אצלו בכמעט - הסיפור שלי שולי", היא אומרת בריאיון מיוחד שהעניקה לרשת 13 לרגל עליית המופע בימים ראשון ושני הקרובים באולם רקאנטי במוזיאון תל אביב. על הבחירה הלא מקרית לפתוח את המופע דווקא בדקה שלפני שהכול התחיל, היא אומרת: "זה נבע מהרצון לעצור את הזמן באותו שבריר שנייה, שחוללה סדק עמות במציאות האישית והקולקטיבית. זה רגע שממשיך להדהד ולשנות את כל מה שבא אחריו".

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• המחזה האנטישמי של שייקספיר חוזר לבמות - כשהוא רלוונטי מתמיד: "כמו וירוס עקשן"

• "כשאני חושפת משהו מאוד אישי, התגובה הראשונה של אנשים היא 'זה כאילו כתבת את זה עליי'"

• "זה לא רק חיים - זאת אמירה": השחקן שמקווה לגשר בין עולמות בישראל

"הרגשתי שלא ניתן לחמוק מזה", הסבירה. "היה צורך לאפשר לכולנו לחוש אותו, לעבד, לשאול שאלות קשות ולפתוח גם מרחב לתשובות. מה קרה באותה השנייה בה אנשים שרקדו הפכו לקורבנות בעודם ממתינים לישועה שלא הגיעה? וזה לא המשבר היחיד, זה זורק אותנו למה שקרה לנו גם בעבר, ומציב שאלה נוקבת לגבי העתיד".  המשך המופע מתפתח למסע לא כרונולוגי: "כמו מין הליכה במדבר שלא נגמר, שאנחנו עדיין צועדים בו דרך תחנות שונות בהיסטוריה ועד למה שקורה סביבנו בימים האלה".

"זאת חוויה חזקה של עצב, יופי, כעס ושמחה שמתערבבים יחד. אין יותר אנושי מזה בעיניי - להסכים לפגוש ולהרכין ראש בכבוד לעוצמת החוויה. זאת המציאות שלנו עכשיו", סיפרה דנה, שהוסיפה: "אני לא מפחדת מהכאב, אלא מההדחקה שלו ומחוסר האונים שבלהרים ידיים. אני מזמינה אנשים נוספים לעבור את זה איתי, כי אני רואה מה זה עושה. יש בעשייה הזו ביחד, באמנות, משהו שממיס את ההגנות ופותח את הלב, לא משנה מאיפה באת".

כשהיוצרת חושבת על כך שהייתה אמורה להשתתף במסיבת ה"נובה", היא לא יכולה שלא לחשוב על מחשבות של "מה היה קורה אם". "הייתי בדרך לשם עם אחי הגדול. איך היינו מתמודדים? האם זו הייתה אחת מהפעמים שהוא מטייל במסיבה ואני צריכה למצוא אותו, או אולי דווקא הוא היה צריך להציל אותי, כי הוא אחי הגדול והלב שלו היה אומר לו לעשות את זה? ואז אני מבינה שזה לא משנה, כי זה יכול היה לקרות לכל אחד ואחת מאיתנו, אני פשוט הייתי קרובה לזה. אבל אני חושבת שכולנו, ללא יוצא מן הכלל, צריכים מדי פעם להיישיר מבט להבנה הזו".

היא לא נוהגת לדבר על ה"כמעט" הזה: "לעומת מי שזה לא הסתיים אצלו בכמעט, הסיפור שלי שולי, אבל ההשפעה של האירועים קיימת כל הזמן, והיא נוכחת ביצירה. אני חלק מהמדינה הזאת, מהקהילה הזאת, האנשים בה חשובים לי". משם, הגיעה היצירה החשובה שלה: "היצירה נולדה מתוך ההבנה שבאותה מידה זה יכול היה להיות הסיפור שלי, ומתוך אמונה שהייתה רוצה שמישהו אחר יזעק בשמי או יבחר בחיים לזכרי, אם לא הייתי כאן לעשות את זה בעצמי".

את תהליך העיבוד של מה שעברה דנה, היא שילבה ביצירת המופע: "הסיפורים של כולנו שזורים אחד בשני, כמו בחיים. אני לא מרגישה שאני טיפה בים - אלא הים עצמו. אני מעבדת את החוויה עם האמנים. כשאני שומעת את הזמרת שרה את 'כלניות' על הבמה, כשהגוף של הרקדנים זז ללא תנועה, הם מייצגים את אותם אנשים שחיכו, ואני מחכה איתם. כשהם עפים לשמיים, אני נפרדת מהם לשלום. זה יוצק יופי לתוך השבר, ומעניק את ההזדמנות לחלום ולדמיין שהם חופשיים עכשיו, וגם אנחנו".

להיות אמן בישראל

"תמיד העסיקה אותי המחשבה - מה מקומו של אמן במדינה שלנו. טקסט של צ'רצ'יל, שסירב לקצץ בתקציבי התרבות בזמן מלחמה, הבין שאם נוותר עליה, בשביל מה אנחנו נלחמים? אני מרגישה שיש לנו תפקיד כאמנים, שליחים של האמנות", היא אומרת. את מיצג הכלוב שבמופע, היא יצרה מתוך הבנה ברורה שצריך בו אימג' אמנותי: "משהו שלא מדבר במילים, שכל אישה ברחבי העולם יכולה לחוש אותו בגופה. האמנות נוגעת בעומק האינטואיטיבי, ולכן היה לי ברור שהיא יכולה לשרת כפעולה הסברתית שמשמיעה את קולם של החטופים ושל החטופים הסגורים בכלובים בשבי, ואת הזעקה של העם כולו".

ספיר היא גם אקטיביסטית חברתית, שבאופן טבעי גם מושפעת מהאמנות שלה. "גם שנים לפני 7 באוקטובר, זה המנוע שהזיז אותי ליצור ולעשות, וזה מלווה אותי כל החיים. אני מאמינה בכוח להניע, לנקוט עמדה, להשפיע דרך החושים וליצור שינוי", הסבירה. "עבורי, להיות 'אמנית במילואים' פירושו לפעול בחזית מאוחדת לצד אחיי ואחיותיי, עם הכלים שיש לי להעניק. אין מקום להסרת אחריות, וכדאי שכולנו נעשה כמיטב יכולתנו".

בין חיים ומוות

כיאה לנושא שבו הוא עוסק, "Dance In Peace 107" מתייחס גם לבחירה בין חיים ומוות: "זו בחירה מחודשת בחיים, אני לא חושבת שלמישהו שם הייתה ברירה. אני בוחרת להביא לידי ביטוי את רגעי הסף שבין חיים ומוות. עבדתי עם סיפורים אמיתיים - אנשים שחששו להזיז בקבוק מים כדי לא להרעיש, הרקדנים שמחזיקים פוזיציות בלתי אפשריות לזמן ממושך ולא זזים, אלו קטעים שמורכבים מחוקי משחק, ויש להם בחירות אקטיביות לעשות בתוכם. חלקים שלמים במופע מוקדשים לרגעי המתח האלו, שממשיכים עד עצם היום הזה".

אחד הרגעים האהובים עליה ביצירה, הוא רגע שבו שני רקדנים שעומדים מצח אל מצח, ונשארים לעמוד ללא תזוזה. "זו מחווה קרובה ועמוקה בין שני אנשים", היא מסבירה. "יום אחרי שיצרתי את הקטע הזה, קראתי כתבה על אישה שרגע לפני שבן זוגה הציל אותה והקריב את עצמו, הם הניחו ראש לראש, מצח למצח". החוויה שהיא הייתה רוצה להעניק לקהל היא תחושה של שלום: "עם מה שיש - הכאב והיופי, כמו ילד שיכול לצחוק מכל הלב מיד לאחר בכי. אחרי כל שבר עמוק, יש הזדמנות לבחור בחיים ולאחות את השברים לכדי משהו שלא בהכרח הוא טוב יותר, אבל יפה ומלא חיים".

"זה נמצא בכל פיסה וקרע ביצירה, זה החוט ששזור לאורכה. חוט הזהב שלי. בעודו מחבר בין הסיפורים, הזמנים, הדיסציפלינות והרבדים, הוא גם יוצר את בד הטלאים ואת היצירה הכי קרובה לליבי. היא מאפשרת טרנספורמציה ומוקדשת לכולנו", סיפרה, ומוסיפה שהיא מקווה שיבוא טוב למדינה ולעם ישראל: "שנחזור להאמין בעצמנו, בבני אדם ושיכול להיות כאן טוב. אני מקווה שניצור תקווה גדולה, למרות שזו החלטה קשה. אני מקווה שנבחר בזה יחד".