"מאז ומעולם" נכנסת לחדרים הכי קטנים של הנפש. הקהל יוצא מהורהר

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה", כך כתב לב טולסטוי בפתיחת "אנה קרנינה", אחת מהיצירות הספרותיות הגדולות בהיסטוריה. אין מה להגיד, טולסטוי ידע דבר או שניים על מורכבות משפחתית, ועל סודות ששומרים עמוק מתחת לבלטות. מה שהוא לא ידע זה שלמעלה מ-140 שנים אחר כך יציגו בתיאטרון דימונה את "מאז ולעולם" של תאיר סיבוני, הצגה שנוגעת בדיוק במהות הזו שמסתתרת מאחורי כל פתולוגיה משפחתית שאתם מכירים.

אומרים שכשאדם הולך לעולמו הוא לוקח איתו לקבר את כל הסודות שלו, אבל האם זה מה שקורה בפועל? עם סימני שאלה אלו מתחילה ההצגה כשמיכל (יעל פרימר-סביר) נוסעת יחד עם בעלה אורי (יפתח רוה) לדימונה בכדי לקבור את אמה המנוחה מרסל. מיכל מנסה להבין מה עומד מאחורי הבקשה האחרונה של אמה להיקבר בעיר הזו, ומתחילה לחשוד שמשהו לא כשורה. הרי מה לה ולדימונה? כבר שנים שהיא לא ביקרה שם, או הזכירה את העיר שבה התגוררה משפחתה. בזמן הלוויה היא פוגשת את דודתה שמחה (אורלי טובלי המופלאה) ואת בת הדודה שלה רונה (חנית כהן מור-יוסף).

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• הזמרת הופיעה שיכורה; הרשת גועשת: "חסרת כישרון שצריכה גמילה"
• פסטיבל "צלילי חורף": מופע הצדעה לקורין אלאל ולזמר הים תיכוני
• הרקדן של הזמרת טוען: "איבדתי את השמיעה בגלל ההופעות איתה"

מיכל סימנה וי על המשימה ומתכננת לנסוע חזרה לאזור המרכז, אלא שאז עולה שאלת השבעה: מי יכול לקבור חיים שלמים מאחור בלי לעבור את כל הטקסיות היהודית שמשמעותית כל כך במצבים כאלה? חרף הפצרותיו של בעלה לשוב אל שגרת החיים שלה, מיכל מקבלת החלטה לשבת שבעה בדימונה. הסט מתחלף והשניים מגיעים לבית המשפחה בעיר ומתחילים להסתכל מקרוב על סיפור החיים שלהם, כשהשאלה מדוע המנוחה בחרה להיקבר בעיר לא מרפה.

בלי לספיילר, מהר מאוד האמת מתגלה, המבנה המשפחתי הקיים מתברר כשקר וסוד משפחתי בין אחיות שנשמר בחשאיות לאורך שנים מתגלה וטורף את הקלפים.

בשנים האחרונות אני שומעת המון סיפורים על ילדים שניתנו בהלוואה בתוך המשפחה. אחיות שגידלו משפחות מרובות ילדים דואגות למי שלא שפר עליו מזלו להרחיב את המשפחה שלו, ומביאות ילדים לבני משפחתם בלי לחשוף את העניין. בעיניי מדובר במעשה על אנושי, אקט של אצילות שאנחנו לא מכירים היום. כעת, כשהדורות התחלפו, לא מעט סודות משפחתיים החלו לזלוג מתחת לשטיח. זכינו לראות את המוטיב הזה בסרטים מצוינים כמו "שבע ברכות", ו"שלוש אימהות" שהצליחו לכבוש את ליבם של הצופים ולהדהד את המנהג העתיק קדימה.

היופי בדרמה המשפחתית אותה כתב סיבוני היא שהיא לא באמת מסתיימת. גל רודף גל, אירוע רודף אירוע. אתה בטוח שפה יגיע הקתרזיס - אבל אירוע נוסף מתפתח ממש מעבר לפינה. בין הגלים הצלחנו למצוא רגעים של צחוק מתגלגל, כנות מרגשת, ואפילו השוואה בין תרבויות שלפרקים הזכירה לי מעט את סדרת הטלוויזיה המצליחה "זגורי אימפריה".

אחי זה הכי הכי

אישה חכמה שאני מאוד אוהבת אמרה לי פעם שתפקידם של אחים הוא לאחות את הפצעים, אבל מי קבע מי הם האחים שלנו באמת? האם אנחנו חייבים לחלוק חוויות ילדות עם אחים שלנו בשביל להרגיש תחושת משפחתיות חמימה? האם יכולים להיות לנו "אחים מבחירה", או שאולי מערך הגנים שלנו הוא זה שבסוף מנצח את הכול? אין ספק, בהחלט יצאתי מההצגה הזו מהורהרת.

במשך שעה ו-20 דקות, "מאז ומעולם" מציגה מורכבות אנושית שלא פשוט לגעת בה, ועושה זאת בעדינות של מנתח מוח. היא נכנסת לחדרים הכי קטנים של הנפש ומאירה על הפחד הכי עמוק שיכול להיות: האם אני באמת נמצא במקום הנכון לי? לתחושתי, אפשר להגיד שכל הסיפור מתחיל ונגמר ברצון עז לחוש תחושת שייכות, בעיקר בשל העובדה שברגע שסוד אחד מתגלה, מתגלים עוד מאות סודות אחריו ואיתם יורדות כל המסכות. גילויים מסוג זה ביכולתם לטלטל חיים שלמים, ועל זה בעצם הסיפור שמובא לנגד עינינו.

הקהל היה קשוב, השחקנים הניעו את העלילה, והאווירה הייתה מסקרנת. בשורה התחתונה זה לא משנה מה הסיפור המשפחתי שלכם, אם יש לכם כזה - כנראה שתמצאו גם את עצמכם על הבמה.

ההצגה הבאה תעלה בתיאטרון גבעתיים ביום שלישי, 20 בפברואר בשעה 20:30