העונה השלישית של "הדוב" לא מתעלה על קודמותיה - אך עדיין מדובר ביצירת מופת

אחרי המתנה ארוכה ובחינת סבלנותם של מעריצי הסדרה, העונה השלישית של "הדוב"  הגיעה סוף כל סוף אל מסכינו. בעונה הראשונה הכרנו את השף כרמי (ג'רמי אלן וויט) ומצאנו את עצמנו נסחפים אל תוך המערבולת הקולינרית של מה שנותר מהמסעדה הכושלת שהותיר אחריו אחיו המנוח מייקל (ג'ון ברנת'ל); העונה השנייה הוקדשה להכנות בלתי נגמרות לקראת פתיחת המסעדה החדשה של כרמי לצד שף סידני (איו אדבירי). בסוף השבוע, כאמור, המטבח נפתח בשלישית בדיסני+.

בעונה החדשה כרמי והצוות כבר מתפעלים את המסעדה בקדחתנות ובעצבים המוכרים, כשהשף ששפיותו נבחנת בכל פעם מחדש מרים את הרף ומשליך על הצוות שלו קפריזות שונות ומשונות (כאילו שהחיים במטבח לא מספיק לחוצים). בעוד שאר הצוות נדרש להדביק את הקצב המסחרר, נוצרת דינמיקה מרתקת של מתח, הומור ורגעים מפתיעים. כמיטב המסורת של הסדרה, הכול מתדרדר לכאוס מבוקר ומענג, המשקף את המציאות התובענית של עולם המסעדנות ברגעיו הקיצוניים ביותר.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• פסטיבל הפרינג' בב"ש הופך את השוליים למקום שכולם רוצים להיות בו
• בגיל 74: ברוס ספרינגסטין נכנס למועדון המיליארדרים
• המזל של "ריאליטי" הוא שסידני סוויני מככבת בו. השאר פשוט מאכזב

העונה נפתחת עם הצגת מסע מורכב ולא פשוט שהדמויות עוברות במרוצת השנים, ומציגה את הבשלות והעומק שרכשו לאורך הסיפור האישי שלהן. המשחק והדיאלוגים בין השחקנים ממשיכים לשמור על רמה גבוהה וללא פשרות, בעוד הסכסוך בין כרמי לריצ'י (אבון מוס-בכרך) מתעצם. נכון, המתח ביניהם תמיד היה ברקע, אבל העונה הוא גובר באופן שרק חברים באמת קרובים יכולים להגיע אליו.

הכימיה בין השחקנים, שתמיד הייתה מנקודות החוזק של הסדרה, מועצמת כעת על ידי השכבות הנוספות של מסע מפרך שכל אחת מהדמויות עברה, עד להשגת המטרה: פתיחת המסעדה. כל אלו מאפשרים לסצנות לנוע בטבעיות בין רגעים קומיים לרגעים עם עומק רגשי אמיתי.

הכתיבה השנונה, המשחק המשובח והבימוי הדינמי מצליחים שוב לשבות את הצופה ולהעניק חוויה קולינרית-טלוויזיונית שאין שנייה לה. "הדוב" ממשיכה להפתיעה גם בעונתה השלישית ומוכיחה שוב כי היא אחת מפניני הנוף הטלוויזיוני. גם העונה השפה האמנותית של יוצר הסדרה כריסטופר סטורר נשמרת עם סטנדרטים גבוהים שנקבעו עוד בעונות הקודמות.

ואולם, אם בכל זאת נצטרך לעשות השוואה בין העונות, זו הנוכחית לא מצליחה להתעלות על קודמותיה, אבל זה בהחלט לא מפריע לחוויה הכוללת. גם קצב העונה אמנם איטי יותר מקודמותיה, אך אם נסתכל על חצי הכוס (יין) המלאה, זה מאפשר לנו להתענג על כל פרט ופרט, ולהעמיק את החיבור עם הדמויות והסיפור.

הצילום נשאר מרתק ונראה כיצירת אומנות בפני עצמה, כל פריים מלוטש בקפידה ועם הזווית המדויקת, עד כדי כך שהוא יכול להוות בקלות פוסטר מרהיב על קיר. הקומפוזיציות המדויקות והתאורה המושלמת יוצרות אווירה ויזואלית עשירה, שלעתים מזכירה וידאו קליפ מושקע. העריכה משתלבת בצורה מופלאה עם הצילום ושתיהן יחד יוצרות מעין ריקוד מהפנט ומתוזמן היטב שמעצים את החוויה הטלוויזיונית. פשוט תענוג לעיניים.

גם בעונה השלישית, "הדוב" מצליחה לבשל את המתכון המושלם של דרמה ואוכל ומשאירה טעם של עוד. בסופו של דבר, היא מצליחה במשימה המאתגרת של שמירה על הקסם המקורי של הסדרה, תוך הצגת התבגרות והתפתחות אורגנית של הדמויות. זוהי דוגמה מצוינת לאיך עושים עונה נוספת וראויה לסדרת מופת מבלי לשכוח את הזהות הייחודית שלה. האיזון בין המוכר לחדש מאפשר לסדרה להמשיך ולהתפתח מבלי לאבד את הקסם המקורי שלה ומדגים היטב איך עונה נוספת יכולה להיות מוצלחת ומדויקת.