חנן סביון וגיא עמיר קיבלו הזדמנות אדירה מנטפליקס. חבל שהם לא ניצלו אותה כראוי

חנן סביון וגיא עמר לא מסתנוורים מההפקה הבינלאומית שבחרה בהם. למרות שמדובר בסדרה הישראלית הראשונה שהופקה מראשיתה על ידי נטפליקס, ברור שמדובר בבית היוצר של השניים. "באש ובמים" (או בשמה הלועזי: "Bros") לא מנסה להיות משהו שהיא לא, וקצת כמו שאפשר לזהות סרטים של טרנטינו - כך גם אפשר גם לזהות את תביעת האצבע של סביון ועמיר גם מבלי לראות אותם על המסך או בקרדיטים.

"באש ובמים" מגוללת את סיפורם של - תיראו מופתעים - שני חברי ילדות, פיני (סביון) וניסו (עמיר), בעלי בר ירושלמי ואוהדים שרופים של בית"ר ירושלים. במקביל לעולם שלהם, כל אחד מתמודד עם הבעיות הפרטיות שלו: פיני ואשתו מנסים ללא הצלחה להיכנס להיריון, בעוד ניסו מגלה שהוא חולה בסרטן - ובכדי לא להכביד על בת זוגו - הוא מחליט להיפרד ממנה. פיני, שהיה המופרע יותר מבין השניים, נאלץ למתן את האהבה שלו לשתייה וג'וינטים לקראת האבהות, וניסו, שמרגיש שזמנו קצוב, מפסיק "לדפוק חשבון" והופך לפרוע יותר.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• הלהקה שכבשה את טיקטוק בגרסה משלה לשיר האירוויזיון של ישראל
• עושים סדר בקולנוע: הסרטים הגדולים של קיץ 2024
• במלאת 30 לפטירתו: בני משפחת דץ פרסמו שיר שעומר הקליט

לכאורה, הסדרה מכילה כל כך הרבה ניואנסים של ישראליות הכי שורשית ("אמרתי לך לא לאכול חמין היום"), שקשה להבין איך צופה שלא ישב עם במבה מול המסך יוכל להתחבר אליה. לכל זה מתווסף ההומור הגששי של השניים, שעבד ב"עספור" (הנחשבת לקלאסיקה ישראלית עד היום), וב"מכתוב" ו"מחילה" שהיו להצלחה קולנועית של ממש.

אבל כבר במהלך הפרק הראשון אפשר להבין שהבסיס להכול הם אירועים שכל אחד אמור להזדהות איתם: חברות, זוגיות, מחלה, ילדים ובראש ובראשונה - הומור. ועדיין, קשה לראות איך צופה פולני יצליח להתחבר לז'אנר. אולי בזכות הצילומים בקרקוב, אבל לא מעבר.

לעומת "פגע וברח" ("Hit and run") של ליאור רז ואבי יששכרוף, שניסתה להיות כמה שיותר נטפליקסית, "באש ובמים" נראית כמו עוד סדרה שהופקה ל-HOT. ככל הנראה זו הייתה המטרה המרכזית ביצירת הסדרה, כי הרי "פגע וברח" נכשלה, למרות ההבטחה, תקציבי העתק וההשבתה של חצי תל אביב בשביל ההפקה שלה. אבל האם זה אמור לעבוד? לא בטוח.

בקאסט הסדרה משחקים גם אפרת בוימולד, עומר חזן, יניב סוויסה ("קופה ראשית"), שלומי אברהם ("האחיות המוצלחות שלי"), יעל שטולמן ("המנצחים") וסוול אריאל אור ("מלכת היופי של ירושלים"). אף אחד מהם לא באמת משמעותי לעלילה, שסובבת רק סביב יוצריה. זה לא היה בעייתי אם לפחות האינטראקציה בין השניים הייתה מוסיפה ומאתגרת את העלילה, אבל גם זה לא קורה. אם לא הנסיעה לקרקוב שמתרחשת בדיוק באמצע הסדרה, היינו נשאבים לתוך דמדומים של אותן סצנות שחוזרות על עצמן פעם אחר פעם.

כל זה עוד לפני שדיברנו על בדיחות אשכנזים-מזרחים שאי-אפשר כנראה להיפטר מהן גם כשבעל הבית בכלל לא צורך את התוכן הזה. נשאלת השאלה אם זו הסדרה שהיינו רוצים שתייצג אותנו בפלטפורמה הבינלאומית דווקא בתקופה הכי מורכבת של ישראל בעולם. הישראלי הערס, הברברי, הגזען (!). הטיסה לקרקרוב שמהווה מעין פרפרזה לטיסת השוקולד, היא לא משהו שהיינו שמחים להשוויץ בו לעולם.

ואולי זו הסיבה שגם נטפליקס עצמה די התעלמה מהסדרה החדשה עליה שילמה מכיסה הפרטי. אם בישראל "באש ובמים" מופיעה ראשונה בהמלצות הצפייה, אזי שבעולם תצטרכו להתאמץ ולכתוב את שמה בחיפוש - מה שכנראה לא יקרה.

"באש ובמים" לא מצחיקה מספיק, לא מותחת מספיק, ולצערי גם לא מעניינת מספיק. לא כך היו צריכים היוצרים להשתמש בפלטפורמה היוקרתית שניתנה להם. ועדיין, נקווה ונייחל שמדובר בסיפתח ליצירות ישראליות שיקבלו הזדמנות מנטפליקס, ויעמדו בהן בכבוד.