אל תצפו מ"חברות" הבריטית להפוך לאייקונית כמו הפורמט הישראלי

במדד ההצלחה של יוצרי הקומדיה בישראל, אדיר מילר מתנוסס באופן כמעט אוטומטי בראש הפירמידה. בשנים האחרונות התרגלנו לעובדה שישראל מצליחה למכור פורמטים לחו"ל, אבל ב-2010 מילר ורן שריג היו חלוצים אמיתיים כשמכרו לרשת FOX האמריקנית ולערוץ CTC ברוסיה את הזכויות לפורמט של "רמזור". זה היה הישג חסר תקדים גם שנים לאחר מכן, כי זו הייתה סדרת הקומדיה היחידה שנמכרה בין שלל סדרות הדרמה ופעולה.

אל מול כל אלה, גם "חברות" של ליטל שוורץ עשתה חיל מעבר לים, ונמכרה ללא פחות משש מדינות. ובכל זאת, ומשום מה, ההצלחה של שוורץ נעדרת מהזיכרון הקולקטיבי. למה? כי היא סטנדאפיסטית אישה; אז בטרם נעלה את סוגיית המגדר בעולם הסטנדאפ, נסביר כי התכנסנו כאן לכבוד הגעת הפורמט הבריטי של "חברות" לישראל, "Hullraisers", שהחל מהשבוע משודרת בסלקום TV. בבריטניה, יש לציין, "Hullraisers" כבר עמוק לתוך העונה השנייה.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• קטע האייקוני של טום קרוז בטקס הנעילה של האולימפיאדה
• המסר ב"איתנו זה נגמר" חשוב מאין כמוהו. חבל שהכול עטוף בנצנצים
• לא רק גל גדות ב"שלגיה": כל החדשות מכנס המעריצים של דיסני

בשנת 2013 עלתה בערוץ 10 הסדרה "חברות" של יואב גרוס, ליטל שוורץ, שי בן עטר וליאת שביט. "חברות" סיפקה את התשובה הנשית ל"רמזור", שהייתה בשיאה באותם ימים בקשת. לאורך השנים הפכה הסדרה לקאלט, וההצלחה שלה לא נעלמה מעיניהם של מפיקים בעולם: גרסה צרפתית שלה שודרה בצרפת ובלגיה; גרסת המקור עלתה בפולין, רוסיה ואוקראינה; וב-2021, שנים לאחר ירידת הסדרה מהמסך, נמכרה "חברות" הישראלית ל-Channel 4 הבריטי - ערוץ יוקרתי ששידר קלאסיקות כמו "מראה שחורה", "קוויר בעיר", "קטסטרופה", "נערות דרי", "סוף הפאקינג עולם" ועוד.

אני מודה שהיה לי קשה לדמיין איך סדרה כל כך ישראלית, המורכבת מניואנסים פרובנציאלים, תדבר במבטא בריטי. לעניין הזה מצאו פתרון תסריטאי: העלילה הבריטית מתקיימת בעיירה פריפריאלית בצפון אנגליה שמשתייכת למעמד הפועלים. זה כשלעצמו קומי, כי כנראה שבכדי להזדהות עם המנטליות הישראלית צריך לרדת עד לסלאמס. מיותר לציין שהדמויות ב"חברות" לגמרי משתייכות למעמד הבורגני בישראל, אבל בגרסה הבריטית הפכו אותן לנשים שמתמודדות עם קשיים כלכליים.

את המקבילה של שוורץ מגלמת לאה בראדרהד. הדמות שלה טוני היא שחקנית עם קריירה מדשדשת, כמו נועה של המקור. מי שעוד נשארה כמו דמותה המקורית היא שני של מגי אזרזר - שכן גם בגרסה הבריטית, שני (או "ראנה", אותה מגלמת טאג' אטוואל), היא שוטרת רווקה שמנסה למצוא זוגיות אבל בדרך נקלעת לאינסוף דייטים הזויים. למרות שקשה עד כמעט בלתי אפשרי לשחזר את האנרגיה של אזרזר, אטוואל לא נופלת ממנה ומצליחה להשאיר את הדמות של שני אייקונית. פה בעצם מסתכם הדמיון למקור.

הבחירה של יוצרי "Hullraisers" להפוך את הפורמט הישראלי לסדרה בריטית שעוסקת בסיטואציות מוכרות בקרב מעמד הפועלים בבריטניה, הוא נכון והגיוני. האם הסדרה תצליח? אין לדעת. אם נתבסס על הסיבוב של "רמזור" מעבר לים, אפשר להגיע למסקנה שמה שמצחיק אותנו לא לגמרי מצחיק את העולם גם.

אם נחזור לנקודת ההתחלה, בהשוואה בין אדיר מילר לליטל שוורץ, יש הבדל אחד משמעותי: מגדר. כדי להיווכח בכך לא צריך להתאמץ יותר מדי, פשוט לפתוח טלוויזיה ולצפות ב"זה לא אולפן שישי" של ארז טל וישראל קטורזה, שמארחים פאנל שמורכב מסטנדאפיסטים גברים בלבד, או להסתכל על נתוני ההאזנה של הפודקאסטים המובילים בישראל - פודקאסטים של סטנדאפיסטים גברים שיושבים במעגל וצורחים מצחוק אחד מהשני.

לא צריך יותר מזה כדי להבין שבעולם הסטנדאפ, הנשים עדיין נמצאות רחוק-רחוק. על כן, הגעת הפורמט הבריטי לסדרה ישראלית של סטנדאפיסטית מצליחה, צריכה להיות כמעט בשורה - יש נשים בסטנדאפ והן מצחיקות בדיוק (אם לא יותר) מהקולגות הזכרים שלהן. כמה מעוות זה שבשנת 2024, בואכה 2025, צריך עדיין לציין את מה שצריך כבר מזמן להיות מובן מאליו.