נפרדים מ"שובר שורות": סוף אגדת הברון בתחתוני הסבא

ואז זה נגמר. בהבהוב מסך קל, הגעתה של המשטרה, כרגיל, שניה מאוחר יותר ממה שהיה צריך וחיוך של אדם אחד שהצליח לנצח הכל. הוא סיים את דרכו כמפלצת, אדם שלא נותר לו דבר בעולם, אך מעולם לא נתפס, לא הושם מאחורי סורג ובריח ואפילו עמד ביעדים של עצמו. וולטר וויט, הגיבור הטרגי שהפך לאנטי גיבור מובהק, עשה זאת שוב.

 

חמש עונות מופלאות נמשכה "שובר שורות", הסדרה המופתית של וינס גיליגאן, שהצליחה לשבור את כל חוקי הטלוויזיה. היא מתחה עד לדקה האחרונה ובניגוד לציפיות זכתה לסיום הוליוודי עם פאתוס ענק, שבהחלט לא מאפיין את הקו הכללי שלה בשנים האחרונות.

 

"שובר שורות" זכתה בעשרה פרסי אמי ושלל פרסים מהוללים נוספים. היא משכה את תשומת לב המבקרים והפכה מסדרה נישתית שרק יודעי דבר גילו את קיומה ונסחפו, ללב ליבו של המיינסטרים הטלוויזיוני, כולל 10.3 מיליון צופים שחזו בפרק האחרון, ואינספור מעריצים שצייצו את ליבם החוצה ברשתות החברתיות, ביניהם גם השחקן יואן מקגרגור, מנחת הטלוויזיה אלן דג'נרס והבמאי דארן ארונופסקי.

 

יוצר הסדרה וינס גיליגאן סיפר לאחרונה בראיון עמו איך הסדרה המצוינת שרבים למדו לאהוב כל כך כמעט ולא קרתה. כשבחר להציג אותה בפני גורמים שונים בתעשייה, אי שם בשלהי 2005, הם טענו שהעלילה נשמעת דומה מידי ל"העשב של השכן" של רשת "Showtime". אך למרות שאכן מדובר בעלילה העוסקת בראשי משפחה שנקלעו למצוקה כלכלית ובחרו בעולם הסמים כדי לפלס את דרכם החוצה מן הבוץ, אלו שתי סדרות שונות בתכלית.

 

בעוד "העשב של השכן" שמרה על מידת הומור ודרמתיות שניתן להגדיר אותה רק כחביבה, "שובר שורות" הייתה הסדרה הקולנועית ביותר על המסך הקטן. היו בה צילום מרהיב, משחק נהדר, תסריט שלא מפסיק להפתיע ובניית מתח מקפיאת דם. לא לחינם השוו אותה לאורך כל הדרך ליצירות מופת כמו "הסמויה" ואפילו "הסופרנוס". ממש כמו המת' הכחול שמספק הגיבור שלה ללקוחותיו, היא הפכה להיות הדבר הכי מיוחד וממכר בטלוויזיה.

 

חיים בין השורות

מאז טוני סופרנו לא נראתה דמות כה מרתקת על המסך הקטן. וולטר וויט, המורה המרובע לכימיה שבתיכון אלבקורקי ניו מקסיקו, הגאון שכשל, בגבריותו, בגאוניותו, ביכולת לפרנס את משפחתו, האיש שכל העולם ואחותו הרשו לעצמם לדרוך עליו הופך להיות ברון הסמים הענק שכולם מפחדים ממנו ומאימת תחתוני הסבא שלו.

 

כפי שהקפיד וויט לציין לאשתו סקיילר בתום העונה הרביעית הוא לא היה בסכנה, הוא הפך לסכנה עצמה. לאורך כל הדרך טען וויט שכל מעשיו, הצפיה בבת הזוג של שותפו לפשע נחנקת למוות מבלי לנקוף אצבע, הרעלת ילד קטן, שיתוף פעולה עם רצח של ילד קטן אחר, נסיון ההפללה של גיסו האנק, המסת הגופות ואף רציחתם של מייק וגאס- נעשו למען משפחתו. בפרק הסיום נחשפנו כולנו לאמת שהדהדה בנו מזמן. וויט עשה את המעשים הללו בשבילו. הוא עשה אותם כי הוא היה גבר שהחיים הורידו אותו על הברכיים, והוא עדיין לא היה מוכן ליפול ארצה. "אהבתי את זה. הייתי טוב בזה. הרגשתי חי", אמר וויט לסקיילר בשיחתם האחרונה והמצמררת. שיחה שככל הנראה תזכר לנצח כאחת הסצנות הטובות והמרגשות ביותר שנראו בסדרת טלוויזיה.

 

על אף ההקפדה על הפרטים הקטנים והגאוניים (סיגריית הרייצין, רעל המצוי בפרחים, התנעת רכב במברג, בניית פצצות ומכונת הירי) "שובר שורות" לא תמיד הצליחה להצמד לקו המציאות ואף זכתה לביקורת בשל כך. קווי עלילה ננטשו (מה לעזאזל קרה להתקפי הקלפטומניה של מארי?) ודמויות נהרגו בקצב. אבל היו בה גם רגעים גדולים ואמיתיים, מסצנות ארוחת הבוקר המתפוררת לאיטה, רעיון שגיליגאן שאב ודאי מ"האזרח קיין" של אורסון ווילס ועד למונולוגים המצמררים של וולט והתפרצויות הזעם של ג'סי פינקמן.

 

ייאמר עוד לזכותה של "שובר שורות", שיוצריה ידעו ללכת בזמן. שלא כמו סדרה נוספת שנפרדנו ממנה ממש לאחרונה "דקסטר", שהייתה סדרה נהדרת בתחילתה, ואז דעכה ודשדשה עד לסופה הכמעט מגוחך, "שובר שורות" לא הגיעה לכדי מיצוי. זה אולי שבר לא מעט לבבות, כולל את של היוצר שסיפר כי בכה במהלך כתיבת פרק הסיום, אך זו אופציה עדיפה בהרבה על הדרדרות מהירה ווידוא הריגה של כל האלמנטים המפתיעים והמשובחים. "שובר שורות" נגמרה בדיוק בנקודה בה הייתה צריכה להגמר, עם נפילתו של וויט אך גם נצחון חזונו.

 

 

 

 

בייבי בלו

חייבים להריע לתצוגת המשחק המרהיבה של בריאן קרנסטון, אהרון פול בפרט ויתר הקאסט בכלל. קרנסטון הפיח חיים בדמות המרתקת הזו כפי שאף שחקן אחר בדורו לא יכול. הוא הצליח לרגש ולאיים. פול היה הפתעה גדולה יותר. מילד מעצבן שעיקר הופעתו נבנתה סביב המילה "Bitch" הוא הפך לדמות האומללה ביותר, אהוב הקהל וגם זה שנשאר לעמוד אחרון. לא נותר לו דבר מלבד חייו חסרי התועלת אך הוא היחיד ששרד את התופת.

 

ברשת AMC בחרו לענות אותנו עד לרגע האחרון וכך פיצלו את העונה החמישית והאחרונה של הסדרה לשני חלקים. סיפור נפילתו של וויט, שנפרש על פני החלק השני של העונה האחרונה הצליח להדביק מיליוני צופים לכסא בכל פרק מחדש. בפרק הסיום, וויט המתבודד, שמסתתר מהמשטרה חוזר לאלבקורקי לנקום את מות האנק ובאנשים שגזלו ממנו את כספו. הוא מצליח לוודא שהכסף יגיע לילדיו וכשהוא לא מצליח לעשות זאת בדרכי נועם, הוא עובר לאיומים שמבטיחים את רצונו.

 

בין שיחה אחרונה עם סקיילר, פרידה עצובה ומרוחקת מילדיו ובניית מכונת הירי שתחסל סופית את טוד ודודו המטורלל בוחר האיש הזה לחזור לבית שממנו התחיל הכל. וכשהזכרונות מכים בו, כמעט שאי אפשר לזהות את האיש המבוגר וחסר האונים בסוודר הגיקי, שעומד נבוך במסיבת יום ההולדת שלו, כשהאנק מציע לו בהומור לפנות לייצור מת'. הפרק האחרון נסגר גם הוא ביום הולדתו של וויט אך הפעם איש לא מחכה לו עם עוגה ובלונים. הוא מנצל את סגירת המעגל הזו לנקמה טהורה, מתוכננת ומחושבת היטב.

 

פרק לפני, כשאפילו סול מפנה לו עורף ומבשר לו שהמשחק נגמר, וויט מסרב לוותר. איך שלא תסתכלו על זה, הוא ניצח. במוחו המעוות והמסוכן הוא גבר על כולם. כל שנותר לו הוא לצנוח מת בין מכשירי המעבדה שאהב כל כך, שם יצר את האמנות הכחולה הפרטית שלו שהפכה לנחלתם של רבים. וויט, שהוכיח שטירוף הוא גם סוג של גאונות מוחל על חייו של ג'סי לא לפני שבאקט צפוי למדי, הוא מנהל שיחת טלפון מאיימת עם לידיה, אותה טרח להרעיל באמצעות הרייצין המפורסם ששתל בתה הקמומיל שלה.  ההתמקדות בסטיביה בפרקים האחרונים בהחלט הייתה מעוררת חשד והיה די ברור שלידיה תזכה בפרס הרייצין המפורסם. חתימת הפרק הגאונית בשיר "Baby blue" להיט הסבנטיז של "באדפינגר" ממחישה עוד נדבך של טלוויזית איכות- פס הקול.

 

"שובר שורות" ידעה לספק לנו גם רגעים מוזיקלים חשובים, החל מהשיר של הייזנברג בעונה השניה דרך הביצועים של גייל ועד לשיר הזה, שלצליליו היינו עדים לסופו המר של וויט. השורה "אני מניח שקיבלתי מה שמגיע לי בגלל האהבה אליך, כחול נפלא שלי" מקבלת משמעות נשגבת, בעוד וויט צונח אל מותו.

 

עם מה נותרנו? "מד מן" המייגעת? "משחקי הכושילראבק"? היבבות המטרידות של קרי מתיסון ב"הומלנד"? כל אלו מחווירות לעומת "שובר שורות", שהביאה את סיפורו המוכר אך עם זאת זר של הנבעט שהפך לבועט. בניואנסים לא פחות ממבריקים, הוכיחה שוב "שובר שורות" שגם המסך הקטן יכול לספק דרמות גדולות מהחיים. נכון לרגע זה, בממלכת הטלוויזיה אין לה אף תחליף ראוי.