"מוות בבאר שבע": האם תוכלו להסתכל לזה בעיניים?

פתיח

לא סתם הסרט של טלי שמש ואסף סודרי, נקרא - "מוות בבאר שבע" פשוטו כמשמעו, בלי מילים היוצרות האשמה; הרי יכלו לקרוא לסרט - פיגוע רצחני בבאר שבע, אימה בבאר שבע, טרור בבאר שבע, אינתיפאדה בבאר שבע אבל זה היופי והייחוד ואף ההפתעה שבסרט "מוות בבאר שבע" - הוא לא פוליטי.

לעוד כתבות שאולי יעניינו אתכם:

"המירוץ למיליון": יריית פתיחה מוצלחת

"משחקי השף" סוגרת עונה: היה צרחות, נתגעגע

הסרט הדוקומנטרי שזכה בתחרות "דוקאביב" ושודר אמש (רביעי) ביס דוקו, מספר את הסיפור המזעזע של הפיגוע בבאר שבע שגילגל בתוכו גם לינץ' אזרחי מטעם עצמו בעובר האורח הבטום זרהום. כולנו (חוץ מאלה מאתנו שעובדים בחברת חדשות או לחילופין - היו שם באירוע כשהתרחש) קיבלנו את מה שאנחנו יודעים על המקרה כידיעה חדשותית, ככותרת, ערוך מגמתית (כמו כל דבר) ולעוס לצרכי המדינה שהם - א. חדשות ותו לא (לא סיפור מורכב אנושית ומוסרית, זה לא רלוונטי) ו-ב. הלינץ' האכזרי נאלץ להיות מטוטא מתחת לשטיח כמה שיותר מהר. כי זה כמובן אסון תדמיתי וזה היה מה שנקרא 'טעות אנוש' והמאבטח עשה מה שראה לנכון ואין צורך להתבוסס בזה. אבל כמובן שיש כאן סיפור מעבר לפיגוע + טעות אנוש + ונעבור לתחזית. והסיפור הזה הוא סיפור על פחד, על אובדן שליטה, על גזענות ועל ייאוש. של כולם.

אוכל

טלי שמש ואסף סודרי, לקחו את הצילומים של מצלמות האבטחה באותו הערב של הפיגוע בבאר שבע ופרטו אותם ביד אמן לסיפור האמיתי שמאחורי האירוע, הם מראיינים את האנשים שרצו שם ברגעי הבהלה, ניסו לעזור, צילמו, נפצעו - היו שם באמת. קיבלו חלק ועוד חלק של חוויה, של נקודת מבט של פרשנות, של הטלת ספק והפכו את האירוע הבטחוני לאירוע אנושי, עם הסתכלות בעיניים לתאונת הדרכים המצפונית הקולקטיבית שהתחרשה שם על גבו של הבטום. כאמור - אין בסרט ולו אצבע מאשימה אחת וזהו הישג מפואר. הכי קל להגיד שזה היה לינץ' מזעזע וזה אכן היה לא פחות מלינץ' מזעזע, מבייש ומחריד באלימותו, אבל כל זה ברור. מה שהסרט מבהיר בנוסף, זה שאם אנחנו רואים בעצמנו חברה מפותחת ואנשים שהם לא חיות בחיי היומיום שלהם - אז אין לנו ברירה אלא להסתכל באומץ על המצב בו אנו מבצעים לינץ' מזעזע באדם מנוטרל וחסר ישע - ולנסות להבין איך זה קורה.

מאיר רדוני

המכנה המשותף לכל בני האדם, עם כל הבנאליות שבזה, הוא האנושיות. אם זו הבחורה שלומדת רפואה ורוצה לעזור אם זה החייל שמתחבא בשירותים וקופא מפחד אם זה מוכר הפלאפל הערבי שמפחד להגיד "רגע אולי זה לא המחבל" בגלל שהוא ערבי, אם זה הבחור הצעיר שניסה להגן על הבטום בגופו, למרות שקיבל את הסימון "מחבל", ולו מתוך העובדה שהוא מנוטרל לחלוטין ומתבוסס בדמו על הרצפה וכפי שאמר בסרט: "מי שממשיך להתעלל בו משחית את נפשו שלו". אם זה קצין השב"ס שרץ פנימה כדי לעזור בעוד כולם בורחים החוצה, זיהה את הבטום בסימון 'מחבל', לא ישראלי יהודי ("שחור"), ירוי על הרצפה, מאוגף על ידי כסאות ואזרחים - ועשה את מה שכנראה רובנו היינו עושים גם - קיבל את הנתונים האלו כמציאות של עובדות בשטח - זה המחבל.

ישנו מושג פילוסופי הנקרא moral luck שאומר שמוסריותו של האדם אינה תלויה אך ורק בו אלא צריכה תנאי יסוד טובים ואלו הרי אינם תוצאה של מעשים אלא תוצאה של מזל אקראי. מה היה המזל המוסרי של קצין השבס שנקלע לסיטואציית הפיגוע וראה אדם שוכב על הרצפה ומסומן כמחבל? המוסר שהוא הפעיל באותו הרגע לא שווה בתנאיו למוסר שאנו יכולים להפעיל (עם המזל המוסרי לו אנו זכינו) בעודנו צופים באירוע על מסך הטלוויזיה באופן מסודר ומאורגן על הספה בביתנו המוגן.

אנחנו מבינים לאורך הסרט איך סיטואציה מתגלגלת ויוצאת משליטה, לא מבינים את זה מבחינת נותנים לזה לגיטימציה אלא פשוט מבינים לצערנו איך זה קורה באפקט הפרפר בגרסתו הטראגית; אדם אחד מבועת, מבולבל והיסטרי יורה בהבטום ומאותו רגע - הוא מסומן בתור המחבל והסיטואציה ממשיכה משם במדרון תלול. הסימון נעשה והטלת ספק בסימון הזה, ברגעי פאניקה מוחלטת, היא מותרות אינטלקטואליים אשר לא עובדים בכלל על אותו המנגנון שמופעל במוח האנושי בעודך מוקף יריות, צרחות ודם - במצב הזה המנגנון היחיד שמופעל הוא מנגנון ההישרדות.

במציאות שלנו, מציאות של פחד - של אינתיפאדת יחידים, של הכרח להיות בכוננות מתמדת, בחשד מתמיד, במצבים של הזדקקות לעזרה מיידית, פעולה מיידית, הגנה מיידית או נקמה מיידית - על מנת להגיב לסיטואציות מהר המסמנים נהיים בלית ברירה בעלי קווים גסים - "חייל", "שחור", "ערבי", "שוטר", "דתי", הפעולות נהיות גסות בהתאם והאדם השורד, אם זה המחבל בייאושו ואם זה המאבטח המבוהל שירה בהבטום, הוא תמיד אדם על הקצה.

הצפייה בסרט הוגדרה כחובה אזרחית, אך זוהי לא רק חובה אזרחית אלא גם חובה אנושית. אנחנו צריכים להגדיר לעצמנו מהם גבולות האנושיות שלנו, אנחנו צריכים להתבונן על המציאות בה אנו חיים שהפכה אותנו ל'שורדים' מה שמפקיע מאתנו לעיתים את ה'אנושיים' ולשאול את עצמנו - כיצד ניקח אחריות על כך שהאחד לא יבוא על חשבון השני? כיצד נשרוד וגם נשמור על האנושיות שלנו, אם זה בבחירות הקטנות היומיומיות, אם זה בבחירות הבהולות שאנחנו בוחרים לעשות ברגעי מצוקה ואם זה בבחירות בקלפי.