ארץ נהדרת? יותר כמו ארץ סבירה

קיימות בארץ שתי מדורות שבט מרכזיות שמתפקדות כמתווכות של המציאות לחברה הישראלית, "האח הגדול" ו"ארץ נהדרת"; המדורה הראשונה - מדורת האח, מתווכת לעם את החברה הישראלית - אשכנזיה, מזרחי, אתיופי, טרנסקסואל, נערה יפה מהרצליה, מלח הארץ שהיה קרבי בצבא וכו' - בית האח יוצר מיקרוקוסמוס שההתנהלות שבו לכאורה מציגה בזעיר אנפין את התנהלות החברה, כאילו נלקחה דגימה, טיפה מתוך החברה, ואנו מתבוננים דרך מיקרוסקופ באמבות המתנוענעות שם, מבינים את עצמנו ומגדירים את עצמנו (דרך הזדהות או התנגדות לאמבה מסוימת) ואף מסמסים לאמבה החביבה עלינו בצלוחית.

אתמול (שני) חזרה המדורה השניה להתלקח עם פתיחה חזקה ורלוונטית מתמיד, יום לפני גזר הדין של אלאור אזריה, נפתחת התוכנית עם סגמנט "בוהמיין רפסודי" על אלאור אזריה - קטע בועט, חד וצלול, ביקורתי וגם מצחיק - הבעיה היא ששם בערך כל הסופרלטיבים הנ"ל נגמרו וההצטננות הייתה כואבת. עם הפתיחה כל צופה העביר בתוכו מהר את כל מה שהוא יודע הן מבחינה פוליטית והן מבחינת מוסכמות חברתיות ושאל את עצמו: "האם לגיטימי לצחוק על זה?" התשובה של ארץ נהדרת הייתה מיידית ונחושה - כן. והכן הזה הוא מרגש - הוא משחרר, הוא מבטיח לך זוויות שלא מורשות לך במהדורת החדשות של שמונה, הוא גורם לך להאמין שנכנסת למרחב מוגן מפוליטיקלי קורקט מתיש (לראיה, חלק מהפזמון: "ערבוש, ערבוש, ערבוש!"). אבל כאמור - שם נמוגו הבעיטות ועברנו לצ'אפחות 'חצי בצחוק' זהירות.

כשכבר כן סופר סיפור היה זה סיפור מייגע ולעוס דק מידי, כך למשל עם התאומים הסיאמיים הדו לאומיים, קטע שיש לו איזשהו ערך קומי כבדיחת קרש בעודה נאמרת ותו לא (מדינה דו לאומית? ויי ויי יהיו לנו פה תאומים סיאמיים מסוכסכים, אוקיי), בטח שלא מחזיקה gag של עשר דקות עם אינסוף אילוסטרציות של הסכסוך (שורפים חצי דגל וכו'). נקודה של אור הייתה אודי כגן עם חיקוי מעולה של דוד ביטן וליבידו קומי חי ובועט, שסביר להניח שעוד נהנה ממנו בדמויות שונות ומשונות.

לסיכום - לא נהדר, כמעט טוב. תנו לנו קטעים באמת טובים ברצף, כמו קטע הפתיחה של התוכנית ואם לא תהיה לנו ארץ נהדרת, לפחות תהיה לנו תוכנית נהדרת להתנחם בה.