באמצע העונה: מגי טביבי מקבלת את האמת בפרצוף
הדיירים החדשים מזכירים למגי את מה שמחכה לה בחוץ, לרועי את מה שקרה לו בחטיבה ולאליאב שהוא פייבוריט אבל למה סימה שוב מאבדת את זה? מיכל קליינברג ביקורת
זה קרה, מגי ידעה שזה יקרה אבל חשבה שזה יקרה רק כשהיא תצא מהבית, אותו קן אהבה חמים מבודד מהעולם ומהשלכות בו היא נמצאת. מה קרה אתם שואלים? הטוקבקים התחילו. כלומר, אנשים חדשים נכנסו וניסו להבין מהי עמדתה בנוגע להיותה מה שנקרא, 'בוגדת'. בזה אחר זה הביעו את עמדתם בנוגע לבחירות שלה ספציפית ובנוגע לנאמנות במערכת יחסים בכלל, אם בפניה ואם כ'שיחה מקרית' בה היא במקרה נוכחת ושומעת ש"נאמנות זה מקום ראשון ואיך אפשר לעשות דבר כזה לניקיטה, סליחה, למישהו".
פספסתם את הטורים הקודמים? תתביישו לכם:
האם נטע ברזני תישאר בבית "האח הגדול"?
"אני בגיל של אמא שלך": הפרצוף האמיתי של אורלי נחשף
מגי, שטרם יודעת איך נראה כל טוקבק שני לגביה ברשת, מתפרקת מהאנטגוניזם כלפיה בחדר האח (מישהו יהיה חייב להכין אותה למה שקורה שם בחוץ) נכון, הלכת עם הלב ונכון, זה דבר חיובי ללכת עם הלב ולא צריך ללכת איפה שהלב מסרב להיות, למשוך אותו בכוח ברצועה ולגרור אותו על מדרכות נפשך, אבל בואי רק נגיד את ככה - יש צורה. הקהל רצה לראות לפחות איזשהו קונפליקט, פרשת דרכים מוסרית כלשהי, צ'ופצ'יק של היסוס מצפוני, וכל מה שהוא קיבל זה שוגי ושוגה עם אקסטרה סוכר ומעט אשמה. ושוב, כאמור - איש איש באשמתו יחיה, אבל מבחינה פוטוגנית יש דברים שמצטלמים טוב - ויש דברים שפחות.
לענייננו - מגי בוכה בחדר האח ונשבעת שתענה לכל אחד שרק יעיז להגיד לה משהו על ההחלטה שלה, בה כידוע "לא הייתה משנה דבר" ואנחנו כבר מתרגשים לקראת 'קרב הערכים הגדול' הצפוי לנו: מהצד האחד של הזירה, מגי 'הולכת עם הלב' טביבי, מהצד השני של הזירה, 'נאמנות זה מקום ראשון' הציבור הרחב. בפועל מה שהיה זה שאומץ ותעוזה לחוד ומציאות לחוד, וכך אחרי ההצהרות המרגשות של מגי ש"אף אחד לא יגיד לה", ראינו אנשים דווקא אומרים לה יפה מאוד, בזה אחר זה. תחילה אביבית, אחר כך עמרי. כולם עושים לה "אינטימי עם רפי רשף" משלהם, ומגי? משתפת פעולה. האם כל זה רק חלק מתחילת הקמפיין הפוליטי שלה? אם כן אז כמו שבן נתן אמר: "זה לא הכיוון".
קילר, אבל בחדר האח
ישראל, שכל היום משחק אותה 'עבדן' ואני מי יגיד לי, אני כריש אני מאסטר מיינד אני הודיני אני אלביס - מתערער עד היסוד אחרי שיחה אחת עם אביבית בר זוהר. בר זוהר אומרת לו שהיא מאוד אוהבת גברים אבל שהוא יצא לא גברי, היקום קורס אל תוך עצמו. ישראל מחוויר, מהנהן, אומר שהוא מבין, שתמיד ידע שמגי סכנה, שהאינטואיציות שלו צפצפו כשראה אותה (האינטואיציות בתחתונים אולי, חה חה, סליחה) ומיד הולך לעשות את המעשה הצפוי - לזרוק הכל על מגי. "אני אלחם אבל אני לא בטוח שאת תעשי אותו דבר" אמר בחוצפה אינסופית למי שזרקה את כל מה שהשאירה בבית מאחור + מוניטין שייצטרך שנת שיקום בתוכניות בוקר - רק כדי להיות איתו.
אביבית ב"מקובלים"?
רועי חוזר לימי החטיבה. לבית נכנסו אנשים גדולים ומנצנצים, שמאמינים בעצמם ומאוהבים בעצמם, שנראים כאילו לא נשרטו נפשית לעולם וכאילו לא שמעו את המילה 'לא' בחייהם והמוח של רועי מיד מתרגם את הנתונים למידע: "אלה המקובלים".
כל ערימה של אנשים מתחלקת לקבוצות פנימיות, לא רק בחטיבה הרי, אבל הטראומה היא שבחטיבה, כשאתה בגיל שאתה עוד לא יודע מי אתה, ההיררכיה החברתית נדמית כמשמעותית ומכוננת מאין כמוה וזאת כנראה הטראומה שמשתחזרת לרועי: הוא כבר לא זוכר מיהו + הוא נמצא במקום עם הדחות והצבעות חברתיות כלומר - במקום בו ההיררכיה החברתית חשובה מאין כמוה.
אז רועי יושב על רצפת השירותים בהתקף חרדה (לא חוויה זרה לאורגניזם האנושי) ומריה, אהובתו ומלח פצעיו, מנסה לעודד אותו אבל היא לבושה בשמלת רשת וחוטיני אבל זה רק מבלבל לרועי את המערכות עוד יותר ואז באופן מפתיע, אביבית בר זוהר היא זאת שמורשית להיכנס לתא הדרמות ושם אנחנו רואים דווקא שיחה יפה ורגישה, כש- א. מי היה מאמין שאביבית, 'כל ריס שלי משובץ יהלומים', תשב על רצפה של שירותים. ב. מי ידע שהיא עושה אחלה שיחות עידוד? ובסוף גם היה חיבוק מחוטיני שמלת רשת ואני שואלת: מה עוד גבר שבוכה על רצפת הישרותים יכול לבקש?
סימה יוצאת לעוד סיבוב
סימה מה יהיה? את חייבת לשים איזה תחבושת על העקב אכילס הזה שלך, אי אפשר שכל יומיים הפצע נפתח וחוזר טירוף ה"מי שידבר איתי על הילדים שלי אני אשרוט לו את הנשמה עד הקבר", פחות הוייב.
א. שמענו את זה כבר 3 פעמים וזה מרגיש כמו שידור חוזר ובזבוז הזמן שלי כצופה, ב. הרשי לי לדייק, לא דיברו על הילדים שלך דיברו עלייך ("את מכניסה שריטות לילדים שלך") ו-ג. את צריכה לטפל בזה. מה שאת עברת זה לא מה שהילדים שלך יעברו, הסערה, מה שהיא לא הייתה, מאחורייך, תתקדמי ותני גם ללירז להתקדם איזה צעד שניים מדוכן הצרחות שלך כי זה כבר לא לעניין. ובכלל, זה צריך להיות לא חוקי לצרוח על בן אדם באינטנסיביות עכשווית על ריב מהעבר. מה שלא הוצאת אז - אבוד לך, לא הגיוני ששבועיים אחרי פתאום תבוא שוב אש הגיהנום.
נכון בסרטים על הוריקן אז רואים בתוך המערבולת דברים אקלקטיים כמו פרה, שידת לילה, שקית של טבעול - אז ככה הריב של סימה עם לירז היה נראה; בתוך הצרחות על האמהות פתאום נכנס לשם גם "והיא גם מחביאה חמוציות", ו"היא לא עושה כלים" ו"היא קוראת בהורוסקופ רק את האופק שלה". כשניסו להרגיע אותה נחשפנו לרטוריקה הרשמית של כל החרטטנים - "אני לא מלבינה פני רבים אני אומרת את האמת".
מה שאני הכי אהבתי בריב הזה זה שסימה צרחה בוורידים מתפקעים את האקסיומה הפרטית שלה: "איזה אמאאאא בעולםםם מעבירה שריטוותתתת לילדייים שללההההההה??" ולירז כזה: "מלא". drope the mic.
נטע, אליאב והרומן ההכפוי-
לפי ההפקה לפחות, מה נשמע אמורה להיות עם אליאב, הם אמורים להתאהב והילד של כולנו אמור להיות מאושר. הבעיה היא שנראה שזה לא ממש הכיוון. נכון שניהם אסלים, מצחיקולים, צעירים, פוטוגניים וייצלטמו יפה ביחד לפנאי פלוס אבל - וואלק זה לא נראה שזה בהכרח הולך לשם. נטע בכלל יוצאת מהבית בשבת הרי ואליאב טוען ש"יש דברים שהוא עוד צריך לבדוק", כמו למשל מה השם שלה. אז נכון שמועצת האמהות, סימה ומירב, כבר מוכנות לריב על התואר 'חמותי' אבל לאליאב שלנו - קצב משלו, וזה דווקא מה שעושה אותו יותר מסקרן מכל הצחוקים והשיבושי לשון שלו, כפי שההפקה מנסה למכור אותו.
רגעים לציטוט:
אביבית: "אני בזוגיות שבוע אבל שומרת אמונים", מגי לכי תביא סנו די, הולכות להיות פה עקיצות
טילטיל לישראל: "אני ישן איתך הלילה!" תעמוד בתור חביבי
סימה לאליאב: "אתה הסלב של אלוהים", הדבר הכי יפה ששמעתי
מירב ללירז: "מה ששונה בינך לבין סימה זה החלבון", ועוד כמה דברים
מירב על אביבית: "היא חמודה אבל unfollow", מסכם את הדעה שלי על הרבה אנשים
