השילוש הקדוש

חקירת אולמרט הופכת לבדיחה לא ממש מצחיקה ושלוש המהדורות לא ממש מצליחות לאכול אותה. דרוקר&שלח קוראים לאולמרט להתפטר. גם גאולה לא מנבאת טובות ונראית מעט חסרת סבלנות כלפי הברברת המתמשכת, אפילו סונטת באמנון רובינשטיין ומבקשת ממנו להרצין. אצל לפיד נגיעה קלה בנושא, כאילו גם לו ברור שאודי ומוריס זה המקס ומוריץ החדש – ההוא עם מעט שיער על הפדחת, השני מעט מלא, האחד חומד לצון, השני מגיב ברשעות כלפי רעו. סיפור עצוב ומייאש, טיפול בנונשלנט של קרוקס, הפעם בצדק. יאללה, אולמרט, לך הביתה? לגמרי. הפעם לא בגלל שחיתות, אלא סתם כי אתה כבר לא מחזיק אייטם.

הו, אחיי גיבורי התהילה. האם פעם יהיו פוליטיקאים ראויים שייכנסו להיכל? אולי, אבל בינתיים, בהיעדר גיבורים אמיתיים בהארד קור של עולם האקטואליה, אפשר למצוא אותם במקומות אחרים. אורן קוזלובסקי, חולה סיסטיק פיברוזיס, מקבל מעקב צמוד של סמדר פלד במשך כמה ימים עד שהוא זוכה לבשורה החדשה: יש תורם ריאות. פלד זוכה ללטיפה מילולית מלפיד בסוף האייטם. למה לא מאחורי הקלעים, אתם שואלים? אולי כי לפיד העורך חש שהוא חלק בלתי נפרד מהליין-אפ ובעיקר מהדגדוג שעובר לצופים בבית ממורד עמוד השדרה עד למעלה טבלת הרייטינג. בני ספי, החשוד בפדופיליה, הוא הגיבור הטראגי של הערב אצל לפיד, גם בגלל שעמנואל רוזן ישב לו על הזנב. גיבור אחר אפשר למצוא בערוץ הראשון: המאצ'ו הישראלי, זה שצונח ממטוס אבל אומר "שמע ישראל" ומוחה דמעה על מות חברו. ומי הגיבור הטראגי? רפעת טורק, שאף פעם לא יקבל את טיפת ההערכה בפוליטיקה התל אביבית, גם אם ידאג עד מחר לילדי יפו. דרוקר&שלח מציגים שני גיבורים, איש מהם אינו טראגי: האחד הוא אלעזר שטרן (בקרוב אלוף במיל.) בראיון פרישה שנע בין חנופה מעושה לבין שאלות עיתונאיות נוקבות, אבל בעיקר שרוי במעטפת סטרילית. השני הוא מאיר אברג'ל, היעד מספר אחת של משטרת ישראל, שקיבל כבוד מח"כ יורם מרציאנו ובעיקר מהכתב. ומה רע? הרי מדובר באיש עסקים מהוגן, חביב, שלא מבין מדוע יחב"ל מספרים לאשתו איך הוא מזיין אחרות. הוא מגדל כרס וגם מטוס פרטי. שוחה בתוך דמעות על מותם של יקיריו – שחלקם נרצחו - אבל גם שוחה בבריכה הביתית. איזהו גיבור.

הכתבות המרכזיות בסופ"ש היו של אורי גולדשטיין הרהוט ("יומן"), ישראל רוזנר האמביציוזי (שלח&דרוקר) וסמדר פלד האמוציונאלית (ערוץ 2). שאפו לשניים הראשונים שתקפו פחות או יותר מאותה זווית ובאותו נושא – טרקטוריסטים, הפגנות, פלשתינאים, קו ירוק, זהות – אבל עם אופי כל כך שונה. ה"הישג" העיתונאי הפעם היה של פלד עם האב הכי אומלל של השבוע, זה ששכל את שני בניו הצעירים במסיבת הקצף הקטלנית בטורקיה. הסיפור המלא, התחושות ובעיקר הבכי קורע הלב - ובשיאו הבקשה שלא להצטלם. האם כשהאב ביקש שלא להצטלם ולאחר מכן ניהל משא ומתן קצר עד לדיל של וויס-אובר בלבד, הוא עדיין זכר את הבכי וההתפרקות? לא ברור, אבל משום מה ה"הישג" הזה משאיר טעם מר מאוד בפה, ממש לצד החותמת "בלעדי".

ומן המר למתוק, מתוק מדי, מגעיל כמה שזה מתוק. היחצנות תקפה גלים גלים הן בשישי (מיד נפרט) והן בשבת (כתבת מירי בוהדנה, אחת הכתבות המשמימות שידענו). בערוץ 10 תקפו עם יובל שרף, הג'ינג'ית של "איים אבודים", ובעיקר החברה של שלומי שבן שהתפשטה פעם איפשהו וגם התראיינה באחד מעיתוני סוף השבוע הקודם ולא אמרה ולו חצי משפט מעניין גם כאן, אלא בחרה לחייך באדמוניות. בערוץ 2 החזירו עם מיקי בוגנים. באתי, נדלקתי? יותר הצתה של פלורסנט של מי שאישר את הכתבה. עשרות ראיונות בנושא, מאות מילים ביקורתיות ואלפי הומואים שעברו בנהר. נו, הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם. כן, גם ב-69 הייתם לוקחים.

יאללה, אולמרט, לך הביתה? לגמרי. הפעם לא בגלל שחיתות, אלא סתם כי אתה כבר לא מחזיק אייטם