אייר בולט
האלוף הטרי בריצת 100 המטרים יצר רגע טלוויזיוני נדיר בשלמותו. פיני אסקל בחוג הסילון
היסטוריה – כבר שמעתם? שיא עולם חדש מדהים – מישהו כבר אמר? 9.69 שניות של שכרון חושים על המסלול – קוראים לכם אספה פאוול?. אקסטזה בקן הציפור – הייתם אמש בבייג'ינג? סביר להניח שצפיתם לייב בגמר, מקסימום יצא לכם באחד מהזפזופים ליפול על האירוע הטלוויזיוני היחיד בעולם שבאמת אפשר לומר עליו באחד הפרומואים "מצמצתם? הפסדתם". והאירוע הזה הוא אחד האירועים הטלוויזיוניים הגדולים בהיסטוריה. עזבו, זו לא הריצה ולא המעמד; היו ריצות שנחרטו יותר חזק בתודעה, כמו זו של קרל לואיס ובן ג'ונסון, והיו מעמדים שנצרבו עמוק יותר בשריטה שלנו, כמו רצח רבין, להבדיל. אבל אירוע טלוויזיוני בלי הכנה מראש, בלי פרסומות באמצע, בלי פרומואים, שלמרות הסיכוי גדול שהתוצאה שלו ידועה מראש ולמרות האובר-התלהבות של מאיר איינשטיין ברקע ולמרות הקלישאות, למרות כל אלה הוא עדיין היה תלוי בשואו של איש אחד, והוא אפילו לא איש טלוויזיה.
לא ארז טל. לא דודו טופז. לא יונית לוי. לא ליבי בירן או ישראל בר-און. כוכב נולד וקוראים לו יוסיין בולט. ג'מאייקני שרק בעוד ארבעה ימים יחגוג עשרים ושתיים שנה לקיומו, אבל הצליח להחזיק מאות מיליונים בעולם בלי ללכת להשתין, בלי לזפזפ, בלי למצמץ, בלי לנשום. כולנו, כל מי שהיה עד לשיא השיאים של הספורט העולמי, היינו לפחות מעשר שניות, 9.69 על המאית, מייקל פלפס. צללנו עמוק עמוק לתוך עולם אחר. ראינו איך אדם שלא אמור להבין בטלוויזיה – אבל כנראה מבין בכלכלה, אחרת הוא היה מקזז עוד כמה שניות בדרך להיות באופן סופי צ'יטה ולא משאיר לעצמו אפשרות לזכות בהמון כסף עם קיזוז נוסף של השיא – מצליח להפנט ולו רק בגלל ההתנהגות המזלזלת שלו; חוץ מתנועה מגונה כלפי המתחרים הוא עשה הכל. אבולוציית הריצה של בולט מדהימה: הוא מתחיל אותה ככל הקופים, כפוף, מעט גמלוני. תיק תק, תיק תק. ואז הוא צועד באוויר בנונשלנט מעורר קנאה. תיק תק. אחר כך הוא מביט שמאלה וימינה, פורש את ידיו לצדדים, דופק על חזהו כמו מלך הג'ונגל. וזהו. בום. הוא שובר את מהירות הקול. 9.69 שניות? ייקח לכם הרבה יותר זמן לספר אותן בקצרה. עכשיו אפשר לעבור לפרסומות. אייר בולט כבר יהיה בפלנטה אחרת.