השילוש הקדוש
גאולה אבן נפרדת, איציק אברג'יל מתעתע, דרוקר ושלח פותחים חזית כפולה נגד גאורגיה וכל השאר מחפשים אהבה. סיכום מהדורות החדשות של שישי<BR><BR>
נתגעגע. נתגעגע לליפסטיק בעל הגוון שנע בין ורוד לסגול. נתגעגע לעיניים הכחולות גדולות שכבר מזמן לא ממצמצות כמו בתחילת הדרך. נתגעגע לאנטיתזה הברורה ליורשת הטבעית, נו, ההיא עם השטיקים של קימוץ השפתיים, פזילת העיניים ובאפי. נתגעגע לדעתנות, נקיטת העמדה, הסמכותיות, הציניות והמקצועיות. נתגעגע לגאולה אבן. אף פעם לא נעים להיפרד דווקא בט"ו באב, חג האהבה, אבל גאולה אבן זרקה אותנו בשישי האחרון עם קלאסה. בדיוק כפי שהיא רגילה. פסטיבל גאולה החל כבר באמצע התוכנית עם תודה אישית מירון דקל ומילה טובה גם מהחזאית. אבל גאולה, המרגרט תאצ'ר האמיתית של עולם התקשורת הישראלית – היא ולא יונית – לא נתנה למסך הברזל להיסדק. גם כשנפרדה רשמית מהצופים אחרי שש שנים ביחד. רק כששני העורכים שלה הגיעו עם זרי פרחים והיא היתה בטוחה שהנה, כבר לא מצלמים, נתנה גאולה לדמעה סוררת לזלוג. בלי קשר למי שינסה לכבוש את הכיסא הריק שגאולה מותירה מאחור, אין ספק שנתגעגע.
אור לגרוזינים
חוץ מגאולה, היה זה שבוע גאורגיה. מאז "חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי, לא היה דיבור חזק כזה על גרוזינים. ב"יומן" היתה כתבה משמימה שלא חידשה כלום למי שעקב השבוע אחרי אפילו אחוז קטן מאירועי גורי וטיביליסי, אבל אם מה שתפס את העין היה דווקא המיקרופון של חדשות ערוץ 10 שהופיע בכל פריים – לא משנה מאיזו זווית ניסה צלם הערוץ הראשון לצלם – המצב די חמור. יש מצב שאור הלר, כתב חדשות 10, מקבל בבית הוורד גם משכורת כיחצ"ן? אצל דרוקר ושלח היו שתי כתבות גאורגיה. הראשונה של אור הלר, שליח חדשות 10 שנפל קורבן לאיומים בנשק מצד חייל רוסי. והשנייה, כתבת פולו-אפ על פציעתו של צדוק יחזקאלי, עיתונאי "ידיעות אחרונות", שהביאה את סיפורם של עיתונאים נוספים שספגו על בשרם את המלחמות השונות – אילן רועה ז"ל, רון בן-ישי ושלומי אפריאט.
בניגוד לכתבת הפולו-אפ המצוינת, זו של הלר הצליחה קצת לבלבל; האם היא עסקה בעלילות הלר בגרוזיה? במלחמה נגד העיתונאים? או אולי בתגובות של תושבי טיביליסי? אחרי שהוא זרק את כל הרכיבים לסיר יצא איזה חינקלי גרוזיני ממש לא ברור. והנה ההסבר: הכתבה נראתה קרובה מדי לפולו-אפ (דהירה עצמית בנוסח "גם אצלי השידור חייב להימשך", שוב יחזקאלי, שוב הלר תחת איומי אקדח, שוב עיתונאים פצועים ובעיקר עיסוק בעצמו), שבגלל אותו דמיון תובלה לבסוף בקצת בשר בעזרת תושבי גאורגיה והנשיא, כולל אמירה אנוסה של הלר לקראת סיום הכתבה ("העיתונאים זה לא הסיפור"), שכל מטרתה היתה להצדיק שתי כתבות בעלות כותרת זהה למדי. זה נראה לא מקצועי, חפיפניקי, פשוט דרדל'ה.
זהירות, טוויזר
אבל אם אצל דו"ש זה דרדלה, מה תגידו על "בלשי 747", כתבה שנערכה ב"יומן" על תופעת מבריחי הסמים בנתב"ג, אבל עשתה רושם שהיא יותר מדריך למבריח הסמים המתחיל? הודה באמצע הקריינות כי הבלש ש"תפס" אותו ידע על פעילותו באופן כללי, זה כבר היה יותר מדי פתטי. הפשע מעולם לא היה משתלם יותר.
דווקא ב"אולפן שישי", הטיפול בפשע היה מעניין – אומנם פופוליסטי ומצריך דיון מעמיק יותר, אבל מעניין. עמנואל רוזן יצא עם "אני מאשים" משלו כלפי מי שנתנו במה לאיציק אברג'יל עוד בתקופת "המעגל" של דן שילון: דנשי עצמו, שאירח בתוכנית לפני למעלה מעשור את אברג'יל, והאבא של האסירים, שלמה טוויזר, שהתארח במעגל כדי להפליא בשבחיו של האסיר החייכן והכריזמטי. 92 במבחן, האהבה לניטשה, החיוך המתוק, כל אלה הפילו את כולם בפח. רוזן רצה תשובות, התחפש למיקי רוזנטל או גיא מרוז וחדר לבית טוויזר, ואפילו אם השאיר קצת טעם מר בפה – כשמחזר את שיטת איתי דנקנר (עורך "שומר מסך עם אמנון לוי", הנוהג לתעד יתר על המידה את אחורי הקלעים, דוגמת טריקת טלפון בפרצוף של כתב, כדי להראות שהוא עושה משהו) – הכתבה היתה ראויה וטובה.
מה זאת אהבה?
וניפרד באהבה. בזמן שלוקאץ' התחקה אחרי כמה כפרות, מאמיז ונשמות שהתערבבו עם קובי פרץ וזהבה בן בספינת האהבה, ועל הדרך פרגנו גם הצצה לישראלי המכוער כשהתמקחו בחוסר חן עם המוכרים הטורקים – בערוץ הראשון הלכו על קונספט אחר לגמרי. מישהו שכנראה לא קיבל הרבה אהבה בחיים, זרק לאוויר: "תביאו לי אהבה מכל הקצוות". מישהו אחר, שבטח כבר חיפש אהבה בכל מקום על הגלובוס, נתן לזה אינטרפרטציה מעניינת ועשה מיקס של מומחית למשחקי מין (בלי השם המפורש), זקנים מאוהבים ומרצה לקבלה וחסידות. אין ספק, אהבה זה כואב, אבל פחות כואב מאשר לצפות בניסיון לעשות כתבת צבע ב"יומן".
