ממלכת גן העדן

כבר הרבה זמן שלא מעט אנשים מתווכחים בשאלה מי יוצר טלוויזיה טובה יותר – הבריטים או האמריקאים. לאחרונה נדמה שגם הטלוויזיה האמריקאית מתחבטת בסוגיה, כשסדרות בריטיות כמו "המשרד", "החיים על מארס", "בריטניה הקטנה" ועוד, מאומצות על ידה בחום, וחלקן אף ממשיכות בה הרבה אחרי שגוועו בארץ מולדתן.

אז מה באמת ההבדל בין הטלוויזיה האמריקנית לבריטית? איפה החלה הטלוויזיה בבריטניה? מיהם כוכביה? מה מצב היצוא והיבוא שלה? והאם היא באמת עושה טלוויזיה טובה יותר מאחותה שמעבר לאוקיינוס האטלנטי?

רגע של היסטוריה

הטלוויזיה הגיעה לבריטניה בשנת 1932, אז היה בה רק ערוץ אחד, ה-BBC, רשת הטלוויזיה הגדולה והוותיקה בעולם, שנוסדה ב-1922, עבור שידורי הרדיו הניסיוני בכלל. באותה תקופה קלטו את שידורי הטלוויזיה שלה תושבי לונדון בלבד. במלחמת העולם השניה נסגרה התחנה, ונפתחה מחדש רק ב-1946. ב-1953 הוכתרה המלכה אליזבת' השניה, וגרמה לבריטים לרוץ לרכוש מקלטים בהמוניהם.

ב-1955 נוסדה רשת הטלוויזיה העצמאית (ITV), שנועדה להתחרות ב-BBC, אבל להתקיים מפרסומות. ב-1982 הוקם צ'אנל 4, גם כן ערוץ מסחרי, אבל עובד בשיטה קצת שונה מזו המוכרת לנו, שפוטרת אותו מהצורך לסגוד לאל הרייטינג. אחר כך נוספה גם רשת הלווין SKY שמספקת תוכן טלוויזיוני בתשלום. כיום קיימים גם ערוצים נוספים בטלוויזיה הבריטית ששייכים למגוון מיזמים כדוגמת UKTV ו- FIVE, או לקונגלומרטי מדיה כמו ויאקום, וירג'ין דיסקברי ודיסני.

איך עובדת השיטה?

בבריטניה עונה של סדרת דרמה ממוצעת כוללת על פי רוב כשישה פרקים בלבד. בארה"ב לעומתה, סדרות דרמה זוכות בדרך כלל לכ-24 פרקים ברשתות שמתקיימות מכספי פרסומות, וכ-10 פרקים בערוצים בתשלום, כדוגמת HBO.

למה? כי אנשים מנומסים יודעים שדברים טובים באים במנות קטנות כמובן, זה למה. אבל ברצינות, כי סדרות בריטיות בדרך כלל מופקות בבת אחת, ועומד בראשן כותב אחד או שניים בלבד, בניגוד לזמן הצילומים הממושך בארה"ב, וצוותי הכותבים הגדולים יחסית שיושבים בראש הסדרות האמריקניות. חוץ מזה, בארה"ב הערוצים החזקים הם המסחריים, שמחלקים את השנה לשתי עונות שידור, ולכן שואפים לסדרות ארוכות שיתאימו לצרכיהם. לעומתם בבריטניה, המתחרה המוביל הוא ה-BBC הלא מסחרי, שלא פועל לפי עונות.

שישה פרקים שהפכו את קולין פירת' לסמל סקס - "גאווה ודעה קדומה"

כסף מסובב את העולם

מלבד חדשות, כל שנה מופקות בבריטניה כ- 27 אלף שעות שידור מקוריות. בשנת 2007 עמד תקציב ההוצאות של ה-BBC על סכום של 4.3 מיליארד פאונד, לעומת 3.8 מיליארד שהוציאה רשת הלוויין SKY, ו- 1.9 מיליארד שהוציאה ITV .

כן, בדומה לרשות השידור אצלנו, גם ל – BBC יש הרבה כסף. בדומה לאגרה שלנו, הבריטים משלמים מדי תקופה על רישיון להחזיק מכשיר טלוויזיה בבית, והכסף הולך ל-BBC. אבל שלא כמו אצלנו, בבריטניה הממשלה אמנם נותנת את הכסף לערוץ, אבל הערוץ לבדו מחליט מה לעשות איתו. בניגוד אלינו ולאמריקאים, הבריטים גם מזערו היטב את יכולת המפרסמים לשלוט בתכני השידורים שלהם.

הכוכבים הגדולים

בראשית היה Dr. Who שהחל ב-BBC כבר ב-1963, רץ עד 1989, חזר שוב ב-2005, וממשיך עד היום. הכוכבת הקבועה של הסדרה היא הטארדיס – חללית זמן עצומה ותבונית שנראית מבחוץ כמו תא טלפון של המשטרה הבריטית מהפיפטיז. לעומתה את הדוקטור עצמו גילמו לאורך שנות הסדרה עשרה שחקנים שונים, ו-35 שחקנים ושחקניות אחרות גילמו את מלוויו השונים במסעותיו ברחבי היקום. אצלנו אגב, משודרת הסדרה ב-yes, ובראשה עומד היום דייויד טננט השרמנטי.

קצת אחר כך ב-1969 העלו ב-BBC חבורת צעירים פרועה בשם מונטי פייטון, את תכנית המערכונים "הקרקס המעופף", והפכו את הטלויזיה הבריטית למעצמה קומית. שש שנים אחר כך, ב-1975, יצר ג'ון קליז, פליט החבורה, את סדרת הקאלט "המלון של פולטי". משנת 1972 עד 1985 שודרה ב-BBC הסדרה " מישהו מטפל בך", על דמויותיה האקסצנטריות והחתרניות, כמו גברת סלוקומב הקשישה וצבעונית השיער, שלא מפסיקה לדבר על הפוסי שלה, ומר המפריז ההומו המוחצן. ב-1982 עלתה לאוויר הסדרה "עלילות הפתן השחור" של רואן אטקינסון, אותה כתב ריצ'ארד קרטיס ("נוטינג היל", "אהבה זה כל הסיפור") יחד עם הסופר הקומי הגאון בן אלטון. מאותה סדרה יצא גם צמד קומי מצוין אחר - יו לורי וסטיבן פריי. ואילו בין השנים 1984 עד 1996 רצה שם הסדרה הסאטירית "ספיטינג אימג'" שהייתה ההשראה ל"חרצופים" שלנו.

גם בשנים האחרונות מלאה הטלוויזיה הבריטית בלא מעט יהלומים מנצנצים. למשל ג'יימס נסביט המעולה, שפרץ לחיי הצופים בישראל עם "רגליים קרות", ששודרה בבריטניה בין השנים 1997 ל-2003, ואחר כך כיכב גם ב"ג'קיל", "חוק מרפי" ועוד. חוץ ממנו שודרו ומשודרות בבריטניה גם לא מעט סדרות מצוינות כמו "פשוט נהדרת", "כן, אדוני השר", "זיווגים", "סקינס", "מחשבות רצחניות", "לגדול בלי בושה", "חדר מורים", "טופ גיר", "שוגר אהובתי", "פיפ שואו", "מה יגידו השכנים", "מחלקה אלטרנטיבית" ועוד ועוד.

הפלישה לאמריקה

לא מעט יוצרים שכוכבם דרך באמריקה, יצאו מהטלוויזיה הבריטית. זה החל בחבורת מונטי פייטון, ממנה נצצו בעיקר ג'ון קליז יוצר "דג ושמו וונדה", וטרי גיליאם יוצר "12 קופים", "ברזיל" ו"טיידלנד". המשיך ברואן אטקינסון מ"הפתן השחור" ו"מר בין". אחר כך הגיעה גם העלמה טרייסי אולמן, שקרעה לאמריקה את הצורה, והולידה את "הסימפסונס". בכלל, בשנים האחרונות נראה שהאוקיינוס בין בריטניה לארה"ב קטן מאוד, כמו שמסמלת עלייתו המטאורית של השחקן הבריטי המשובח יו לורי בסדרה "האוס", וגם מכירת הפורמט של "המשרד" על ידי ריקי ג'רווייס ל-NBC, ויצירתו המשותפת והמשובחת עם HBO – "ניצבים".

הכל החל בכלל מהשעשועון "מי רוצה להיות מיליונר" הבריטי, שבשנת 2000 היגר לאמריקה, ולקח את המרוץ על הרייטינג בלי להתאמץ בכלל. אחר כך הגיעו גם "רוקדים עם כוכבים", ו"פופ איידול" של סיימון קאוול שהפך בארה"ב ל"אמריקן איידול", ולהיסטריה שנמשכת עד היום. בהמשך נדדו מעבר לאטלנטי גם תכניות הריאליטי "מטבחי הגיהנום" של השף גורדון רמזי, ו-"סופר נני".

בתחום הדרמה היגר בהצלחה הפורמט של "הכי גאים שיש", אבל הרימייק לקומדיה "זיווגים" נכשל כשלון חרוץ, כשירד מהמסך הקטן בארה"ב לאחר שלושה פרקים בלבד. בניגוד גמור אליו, סשה ברון כהן, המוכר כעלי ג'י ובוראט, החל את דרכו בתכנית בבריטניה, אבל את הצלחתו הגדולה נחל בארה"ב. ואילו בשבועות האחרונים משודרים באמריקה עונה חדשה של "בריטניה הקטנה" שמצולמת כולה שם, וגם רימייק מקומי לסדרה הבריטית "השעה ה-11".

הבריטים אוהבים זרים?

מלבד "האח הגדול" שהחל בהולנד, ונמכר בין היתר גם לבריטניה, בה עשה רעש בערך כמו אצלנו, הטלוויזיה הבריטית כמעט ולא קונה פורמטים זרים. יותר מזה, הפרס המרכזי של תעשיית הטלוויזיה הבריטית – BAFTA מוענק רק לתכניות בריטיות מקוריות. כן, הפתיחות הבריטית לאחרים מבוטאת היטב במשפט האהוב על השמרנים מביניהם – "העולם מחולק לשניים: בריטים וזרים", וברור לגמרי מי לדעתם אוחז בכל הכישרון.

אז מי לוקח, הטלוויזיה הבריטית או האמריקאית?

תלוי את מי שואלים. חלק מהבריטים יגידו לכם שהטלוויזיה האמריקאית יותר טובה, וחלק מהאמריקאים בטח יגידו ההיפך. כך שכנראה שהתשובה גם פה, כמו בהרבה מקרים, היא שזה תלוי מינונים. בדיוק כמו אצלנו, גם בבריטניה וארה"ב משדרים הרבה זבל, ומעט סדרות טובות.

אז נכון, בבריטניה הסדרות לא צריכות למצוא חן בעיני המפרסמים, לכן הדמויות בהן נראות יותר אנושיות ופחות כמו אחרי ריטוש עצבני בפוטושופ, ואף אחד גם לא מפחד להראות בהן סקס, אלימות, או קללות, כמו שיש לפעמים בחיים. מצד שני, בארה"ב יש יותר כסף, יותר רשתות שידור, ויותר אנשים שייצרו את הסדרות וילטשו אותן. לכן גם יש שם לא מעט סדרות טובות כמו "הסמויה", "הסופרנוס" "סיינפלד", "הסימפסונס", ועוד כמה שלא מתחילות ב-ס'. אז עזבו אתכם משטויות כמו שאלות שדורשות הכללות מטופשות, ולכו לעשות את מה שחשוב באמת - לצפות בטלוויזיה.