מזוינים, נמאסתם

המיני סדרה "דור מזוין", היא Generation Kill, שמשודרת החל מיום חמישי שעבר ב-yes, חוללה סערות עם עלייתה בארה"ב. שבעת פרקיה של סדרה הדרמה, שיותר מהכול דומה דווקא לסדרת תעודה, עוסקים בשבועות הראשונים של המלחמה בעירק, ולא מוציאים את לוחמי החופש והדמוקרטיה באור קורן במיוחד.

כן, מלבד העובדה שהסדרה עוסקת במלחמה בעירק שעדיין יורה ומדממת, בניגוד גמור להכרזתו של הנשיא בוש במאי 2003 כי "המשימה בוצעה", היא גם מעזה לרמוז שאולי לא כל הבנים שנשלחו למדבריות שמעבר לים הם גיבורים פטריוטיים נטולי חת. מצד שני, גם לא מדובר בסאטירה קיצונית שהופכת את כל החיילים לקריקטורה דמוית שאול מופז, אלא בהצגת המציאות כמו שהיא, על כל רגעיה הבנאליים - המשמימים מחד, ומקפיאי הדם מאידך - בהתאם לספר על פיו נכתב התסריט שלה.

הספר היה במקור כתבה בהמשכים שכתב עבור המגזין "רולינג סטון" העיתונאי אוון רייט, שהצטרף למשך חודשיים לפלוגת סיור נוטפת טסטוסטרון של המארינס, שהיתה חוד החנית של הפלישה לעירק. היצירה, שפורסמה כספר ביוני 2004, זכתה באותה שנה בארה"ב בפרס על הצטיינות עיתונאית, ובשלל פרסים נוספים.

בהתאם, לא קלה היתה דרכו של האדון רייט בבואו לכתוב את Generation Kill, שנקרא במקור The Killer Elite. בתחילה הוא נאלץ לשכנע את מפקד הפלוגה שיוכל להתמודד עם משימה עיתונאית שכזו, אחר כך התאמץ למוסס את היחס הקר והעויין של חיילי הפלוגה אליו, ולבסוף כשהגיע לטקס החזרה הביתה של הפלוגה, באוקטובר 2003, הוא הותקף על ידי חבורת נחתים עצבניים במיוחד, שעיקמו לו את היד, אזקו אותו באזיקים, ואיימו עליו. הכל בגלל שלדעתם הוא העליב אותם ואת המפקדים שלהם.

נכון, זו לא ממש התנהגות בוגרת או רצויה, אבל לטובתם נציין שאכן, רוב האנשים שתוארו בספר של רייט, חטפו על הראש. כך למשל סמל אספרון אולץ לעזוב את הפלוגה, ואילו אחר לא קודם מרב"ט לסמל כתוצאה ישירה מפרסום הכתבות. לעומתם, נתנאל פיק, אחד הגיבורים, פרסם ספר משלו על המלחמה בעירק, וחייל אחר – רודי רייס, בחר לגלם את עצמו בסדרה.

אבל כאן לא נגמר העניין שעוררה הסדרה, כי שני יוצריה – דיוויד סיימון ואד ברנס, יצרו לפני כן ל-HBOסדרת דרמה אחרת שמשכה את המבקרים, ונראתה יותר כמו יצירה דוקומנטרית מאשר משהו מתוסרט. קראו לה "הסמויה", ורוב מי שראה אותה חושב עד היום שמדובר באחת מיצירות המופת של הטלוויזיה האמריקאית.

כל המרכיבים הללו הביאו לסדרה ציונים מחמיאים מאוד מהמבקרים. כך למשל הוושינגטון פוסט, יו.אס.איי טודיי, ועוד כמה עיתונים העניקו לה את הציון המושלם 100. אנטרטיימנט וויקלי, בוסטון גלוב, הוליווד ריפורטר, וטיים החמיאו גם כן. למעשה רק הניו יורק פוסט סלד ממנה לגמרי, ואמר ש"התוצאה הסופית של כל המאמץ הזה היא מיני סדרה משעממת ודופקת כמו כאב ראש". תמיד מישהו חייב להיות אנטי.

אבל לא רק את מבקרי הטלוויזיה והלוחמים בעירק הסעירה הסדרה. גם הבלוגספירה רעשה בעקבותיה. כך למשל בבלוג הידוע "האפינגטון פוסט" התפרסם ראיון עם העיתונאי אוון רייט, ואחד הלוחמים, אריק קוצ'ר, שנענש על פעולה שביצע ותועדה בכתבה. ב- Pajamas Media של הבלוגר הוותיק רוג'ר ל. סיימון, פורסמה ביקורת ארוכה ומנומקת על הסדרה, ואילו בבלוג של עיתונאי הטכנולוגיה של העיתון הבריטי "הטלגרף" פורסמה התמרמרות על כך שהבריטים יתקשו לצפות בסדרה. ואם עדיין לא השתכנעתם שהבלוגרים השתגעו קמעה מהספר והסדרה, תוכלו תמיד לגלוש לבלוג בעל השם המרומז "הערות על דור מזויין" ולהיווכח בעצמכם.

כמו תמיד כשמשהו מתחיל לבעבע בחברה, מגיעה האקדמיה וחופרת בו גם כן. גם הפעם אין חידושים בנושא הזה, כמו שאפשר ללמוד ממאמרים שנכתבו בעקבות הסדרה. חלקם עסק בחשיבות הצטרפותם של עיתונאים לפלוגות לוחמות, והסכנות בכך, ואחרים ניתחו סרטי מלחמה והשפעתם על המציאות אותה הם אמורים לשקף. לעזאזל, אפילו בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת ייל הנחשבת, מצאו לנכון לפרסם מאמר על הסדרה, שהופיע לפני כן בוושינגטון פוסט.

כן, בדיוק כמו שבזמן מלחמת לבנון השניה אצלנו איתי אנגל נכנס ללבנון וגרם להרבה אנשים לפליאה וזעם, כך גם אוון רייט נכנס לעירק כדי להראות לאמריקאים מה קורה שם, וגילה שהם אכן רוצים לדעת. מה שמקבל משמעות מיוחדת בהתחשב בעובדה שהנשיא היוצא בוש אסר על כלי התקשורת בארה"ב להראות את ארונות החיילים המתים ששבים מעירק, בנסיון נואל למנוע אנטגוניזם כלפי המלחמה המיותרת הזו. עכשיו כשברק אובמה בדרכו לכס הנשיאות, כל מה שנותר לנו ולעם האמריקאי לקוות לו זה שכל הטיפשות המדברית הזאת תגמר כבר.