וואו, שיגעון

המאסטרו. כל מה שנאמר על "תמיד אותו חלום" נכון; ההפקה צבעונית ועשירה, השחקנים הצעירים מושלמים (בעיקר עידו רוזנברג וידידיה ויטל), הופעת האורח של זאב רווח שווה קאלט, העיבודים מצוינים והופעות הדראג ססגוניות. אבל הכל מתחיל ונגמר בצביקה פיק, אייקון הפופ שנקבר, נבעט, נתלש, נמרט ונחבט – ותמיד, תמיד התקמבק. מספיק לשמוע שני סינקים שלו בחדר האיפור – האחד מגלומני ("למה בלשון עבר? היא לא מעריצה אותי יותר?") והשני חרמני ("כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה בחורות, לא זוכר") – כדי להבין שיש אלוהים אחד בשמי מוזיקת הפופ וקוראים לו 'המאסטרו'.

תמיד אותו חלום. המסר של איתן פוקס ושירי ארצי הוא שמותר לחלום, אבל המסר הגדול יותר הוא שאפשר "לטפל" בחלום מסביב, כלומר להמציא סיפורים, להגזים בשקרים, לבנות לעצמך עולם מקביל שפשוט לא קיים באף מקום אחר חוץ מבראש שלך. הרי כולנו כאלה, לא? חוץ מאותם אנשים שמדחיקים.

אין דבר כזה סטרייטים. יש משפט הומואי שאומר, כך או אחרת, "סטרייט הוא כזה רק כי הוא עדיין לא יודע שהוא גיי". על פי פוקס&ארצי, כל אחד מהגברים הסטרייטים הוא קודם כל גיי. בהתחלה, כשהוא עדיין סטרייט, בין אם הוא תלמיד מקובל, נהג מונית או גולנצ'יק, הוא ממש רע. אחר כך, כשהוא מתקלף ומקיים יחסים הומוסקסואלים, הוא סתם מניאק.

מסיבת יום שישי. הכוריאוגרפיה, הביצוע, השיר, העיבוד ובעיקר התשוקה של משתתפי השיר "מסיבת יום שישי", היו פיק בדרמה המוזיקלית שעושה את זה מושלם ברמה הרגשית. יחסים לא פתורים בין אב לבנו, התאהבות בסתר, רגשות שמציפים אותך, סודות ושקרים, כל המר הזה טבול בצבע מתקתק, טירוף ושכרון חושים. חיי הלילה פוגשים בחיי היום, הדראגיסטיות פוגשות בהומואים מופנמים, צביקה פיק פוגש במירית שם-אור, והתוצאה היא סדרה חלומית שמלטפת בעצב וברוך את הפצעים הכי תמימים ובסיסיים שיש לכולנו, אבל לפעמים גם יודעת לכבות את הסיגריה במקום הכי כואב.

ואף מילה על הרצח בבר-נוער. זה פשוט כואב מדי. עכשיו אפילו יותר.

"תמיד אותו חלום", ימי ראשון בשעה 22:00, HOT 3