יד מתה
הערב יש סיכוי יותר מסביר שלא תראו את התוכנית האולי אחרונה של הזוועתון "שבוע סוף". רגע לפני שהיא יורדת מהמסך בכפייה, פיני אסקל מונה חמש סיבות מרכזיות למה הפלופ של רשת לא הפך ל"ארץ נהדרת"
1. תיאום כוונות
אחד ההבדלים המהותיים בין "ארץ נהדרת" ל"שבוע סוף" – או נכון יותר, בין קשת לרשת – תלוי ביעד הסופי שסומן מראש. כבר בשלב השמות רואים את הפער העצום בחשיבה של שתי הזכייניות של ערוץ 2. "שבוע סוף" – משחק מילים שכזה – זה שם לתוכנית שמתוכננת לסוף השבוע, היא יכולה להיות משודרת בשישי או שבת, אולי גם ביום חמישי. אבל זהו, שם זה נגמר. כשהיא עוברת ליום שלישי או שני (או מישהו מוכן להביא לכאן לוח שידורים?), במסגרת חילופי הימים, השם שלה כבר צורם ומעיד על ליקוי. בקשת חשבו על "ארץ נהדרת" וראו מול העיניים מדורת שבט, 30 אחוז רייטינג, משהו שכל המדינה יושבת מולו, בלי קשר ליום או שעה.
2. הפורמט
"ארץ נהדרת" הולכת כבר שבע עונות על אותו עיקרון. יש שם אולפן חדשות שעוסק בענייני היום ולא מתבייש להפגיש בין פוליטיקה לבידור. יש שם קאסט קבוע ויציב. כשהם טועים, כמו במקרה של דב נבון, הם נפרדים בנימוס. כשהם רוצים טאלנט מהמתחרים, כמו שני כהן, הם מפקססים חוזה שמן. בכל עונה יש כמה יציאות חדשות ששורדות עונה שלמה ואם הן לא עובדות הן מוחלפות מיד. את ליטל מעתוק ומקפלות הבגדים – שהמילים והמימיקות שלהן הפכו לחלק מהשפה העברית – לא תראו ככל הנראה בעונה הבאה, למרות ההצלחה. כי "ארץ" מבינה שבאהבה צריך גם לדעת להתגעגע, מקסימום לקבל ספיישל חד-פעמי בעונה העוקבת. "שבוע סוף", לעומתה, הצליחה לשבור שיא כששינתה את הפורמט כבר בעונה השנייה – מלהיות "שבוע קוף", כלומר חיקוי של המתחרה, היא ניסתה לשחק אותה "סאטרדיי נייט לייב" – ונמצאת על סף ירידה מהמסך.
3. גובה העיניים
"שבוע סוף" משולה להורים שמדברים בשפת התינוקים עם הילד שזה עתה נולד, כלומר בקולות אינפנטיליים שגורמים לסובבים להרים גבה ולהישבע שכשהוא יהיה אבא או אמא זה לא יקרה. אז זה לא קרה. "ארץ נהדרת" תמיד ידעה שמותר לה לעשות הכל, רק לא לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר. כלומר אפשר, אבל באחוז קטן מהמערכונים. ביתר הפעמים היא הצליחה להתנשא מעל העם, לדבר בגובה העיניים, להיות נגישה אבל גם מתוחכמת. "שבוע סוף" היא בדיוק מערכון על ביביתון – מצד אחד היא לא פונה לקהל הרחב ומצד שני היא פתטית מדי עבור הברנז'ה. למעשה, המערכון הזה בעיקר לא הגיע לשום מקום. בשאר הפעמים היא ניסתה להמציא ז'רגון כפייתי במיוחד, ירדה נמוך וצעקני, השתדלה להיות מגניבה ברגעים הכי חנוניים שלה ולא הצליחה לפתח אופי, זהות, שפה וקהל שיצעד איתה באש ובמים.
4. יש לי חלום
ההבדל בין שתי התוכניות המושקעות מתחיל כבר בהעברת השידור. בזמן שיאיר לפיד ואייל קיציס לבושים באופן דומה, מדברים באותו טון ונראים כמי שיכולים לשבת האחד בכיסאו של השני מבלי שאיש ירגיש בהבדל, חילופי הדברים בין יונית לוי לעפר שכטר נראו באחת התוכניות הזויים יותר מאשר מפגש מקרי בין עמנואל הלפרין לגיא גיאור. שכטר עטה על עצמו תחפושת של איש חמאס ושוחח איתה בקולו הוא, כאילו נתפס רגע לפני שעלה להופיע. שכטר התעלם בכך מהחוק הבלתי כתוב שיודע כל קומיקאי מתחיל – אם אתה בתחפושת עליך להתנהג כמו הדמות שאתה מגלם – ודיבר בקולו. במשפט האחרון הוא הוסיף חטא על פשע כשסיפר כמה הוא מתרגש בחוסר נונשלנטיות צורם במיוחד ונטול מקצועיות.
5. כל המי ומי
ברגע שאתה שואל את עצמך או את חבריך לסלון יותר מדי פעמים את השאלה "מי?" יש פה בעיה. הדר לוי מי? קובי פרג' מי? שלומי קוריאט מי? שירי גדני מי? יש לא מעט בטטות טלוויזיה ששואלים את עצמם מי הם האנשים האלה ומה הם עושים על המסך שלהם. ב"ארץ נהדרת" ידעו ללהק את הטובים, המוכרים והבאנקרים ביותר, אולי חוץ מעלמה זק בעונה הראשונה שפיצתה היטב בצדודית נאה, חינניות, אמביציה וטריות מרשימים ובעיקר כניסה איטית אך מחושבת לגווארדיה המכובדת. ב"שבוע סוף" אין 100 ימי חסד ויותר מדי מערכונים התבססו על הבשר הטרי ששילם שכר לימוד גבוה מדי. תוסיפו את זה את חוסר התיאום בין יצפאן הסוליסט, שי אביבי שמורם מהעם, דגן הכלבויניקית ושאר חברי החוליה – ותקבלו את הכאוס שהוביל את "שבוע סוף" למקום הכי בריא בשבילה, על סף השמדה.