מלך השכונה

"נולדתי בהארלם וגרנו שם עד שהייתי בן שלוש, אחר כך עברנו ללואר איסט סייד". זה בערך הדבר הראשון שויקטור ראסוק, כוכב הסדרה "איך להצליח באמריקה", מספר על עצמו בתחילת הראיון. פרט טריוויה שולי לכאורה, כזה שתמצאו תוך דקה בגוגל, אבל רלוונטי יותר מסתם עוד פיסת מידע ביוגרפית כשזה נוגע לראסוק בן ה-26, שכמעט עשור אחרי שהחלה נסיקת הקריירה שלו והוא עבר ללוס אנג'לס, פתאום הוא מצא את עצמו מצלם סדרה בשכונה שבה הוא גדל.

"המקום הפך מגטו לשכונה מדהימה", הוא מתאר בהתלהבות את השינוי שעבר על לואר איסט סייד בחמש עשרה השנים האחרונות, שהפכה בחמש עשרה השנים האחרונות למעין מרכז תרבותי לאחר שמשכה אליה אמנים צעירי ואוכלוסיה אמידה יחסית. "למרות הרקע האתני המגוון וההיסטוריה של המקום עם הגרמנים והיהודים שפיתחו אותו, אנשים לא רצו לעבור לשם", מספר ראסוק ומוסיף ש"היום, שכולם רוצים להיות שם, לי זה נראה פתאום קצת מוזר, קשה לי לראות את עצמי חוזר להתגורר שם באופן קבוע. לא בא לי לחזור לבית הישן".

- זהו, הפכת לחלק מהוליווד עכשיו?

"ממש לא, זה לא בקטע כזה. אני גאה במקום שבאתי ממנו, ואפשר לראות את האזור הזה רק באור חיובי. המקום הזה מלא ביצירה ובאנשים צעירים שמנסים לעשות משהו עם עצמם, וזה נהדר. אבל נראה לי שעבר מספיק זמן כדי שאגיש בנוח גם במקומות אחרים".

מה שראסוק מגדיר בתור "צעירים שמנסים לעשות משהו עם עצמם", מהווה חלק גדול מהמהות של "איך להצליח באמריקה", שעוסקת בשני צעירים (ראסוק בתפקיד קאם קלדרון, לצד בריאן גרינברג בתפקיד בן אפשטיין) שמנסים לבנות לעצמם קריירה בסצנת האופנה בניו יורק, אבל לצד העבודה הקשה עושים לעצמם לא מעט הנחות שמתחילות בתחבולות וקיצורי דרך, ומסתיימות בהסתבכויות לא נעימות.

- מארק וולברג, אחד ממפיקי הסדרה, אחראי גם על "הפמליה". אתה שם לב לפער בעלילה? בעוד שאתם מנסים להצליח בלי גרוש על התחת, הם מפוצצים בכסף ומחפשים ריגושים חדשים כל הזמן.

"כמו שאמרת, הם כבר חיים את החיים במקום לעשות אותם. שם כל העיסוק הוא בלעשות כיף, שזה לגיטימי לחלוטין, בעוד שאצלנו זה על הניסיון לשרוד בעיר קשה - זה ההבדל המרכזי. אבל אני באמת אוהב את 'הפמליה' וחושב שהיא מייצגת לא רע פן מאוד מסוים בהוויה ההוליוודית".

- ומה עם ההוויה הניו יורקית ב"איך להצליח באמריקה", היא אותנטית בעיניך?

"האמת? אני חושב שמדובר בדיוקן מושלם של ניו יורק. מלבד טכניקת הצילום שמציגה את הכל בצורה תזזיתית למדי, אנחנו גם כמעט ולא משתמשים בניצבים. בשונה מסדרות אחרות שמצטלמות בעיר, אנחנו לא סוגרים רחובות כמעט אף פעם, ומעדיפים להשתמש במרקם האנושי של העיר בתור ניצבים ללא ידיעתם - כשהם יוצאים מהרכבת התחתית, הולכים לעבודה, ללימודים, לבקר משפחה או לשבת בבית קפה. הכל אמיתי"

- ובכל זאת, יש משהו שהיית משנה?

"המסיבות. בסדרה אנחנו יוצאים לחגוג הרבה במועדונים, אבל לעתי זה לא מקבל מספיק נפח, וחבל - כי בחיים האמיתיים שלנו אנחנו מבלים הרבה יותר".

- למה אתה חושב שהסדרה תפסה במיוחד בקרב היפסטרים?

"אני יודע על מה אתה מדבר, אבל אין לי איך להסביר את זה. זה פשוט קרה ככה, למרות שבבסיסה, הסדרה לא מיועדת לקהל היעד הזה, אבל הם כנראה גרמו לכך שהיא עברה מפה לאוזן. יש בתוכנית דמויות שמעבירות משהו שאולי לוכד איזושהי אווירה היפסטרית, אבל יש בה גם המון אספקטים אחרים, וזה בדיוק מה שאני אוהב בה".

את הפריצה הקולנועית שלו עשה ראסוק בשנת 2002, כשהיה בן 18, בסרט עטור השבחים "Raising Victor Vargas" של הבמאי פיטר סולט, שהוקרן בפסטיבלי קאן וסאנדאנס היוקרתיים, וזכה בכמה פרסים בפסטיבלים קטנים יותר. "הייתי בר מזל", מספר ראזוק, "לא האמנו שהסרט בכלל ייצא לקולנוע, ופתאום לראות את המסע שהוא עשה - זו היתה הפתעה ממש מענגת. אני חושב שלסרט הזה יש תרומה משמעותית למה שהגענו (בהתייחס לעצמו ואל סולט - א.פ) אליו עד היום, גם בקריירה וגם בחיים האישיים".

- עד שהגעת לסדרה, השתתפת בעיקר בסרטי קולנוע. עכשיו, כשיש לך פרספקטיבה, מה אתה מעדיף?

"הפורמט והסגנון הטלוויזיוני הגניבו אותי. נכון שאני מעיד פה על משהו שיש לי חלק בו, אבל אני באמת חושב שלפעמים יש בסדרה הזו אווירה קצת קולנועית. לגבי עצמי, אני חושב שלכל אמן יש את המסלול שלו, ומבחינתי הוא יכול להיות עגול - אין שום דבר שאני פוסל, בטח שלא חזרה לקולנוע".

אני יודע שזה יישמע קצת קואצ'רי, אבל פשוט לא להרים ידיים גם כשקשה, זה פשוט הזמן שבו צריך להלחם יותר. אין מה לעשות מעבר לזה