ליב דה קידס אלון: גמר בית ספר למוסיקה 09

כפי שניתן היה ללמוד מנסיון העבר, אם אתה רואה רביעיית כלי מיתר מנגנת בפריים טיים של ערוץ 2, כנראה שאתה צופה בגמר של תוכנית ריאליטי מוסיקלית. ואכן, אתמול חזינו בחלק הראשון של הגמר הגדול של בית ספר למוסיקה. סליחה, "מסיבת הסיום".

לא ברור כל כך מה ההבדל בין מסיבת הסיום החגיגית לסתם תוכנית רגילה של יום חול, מלבד העובדה הכמותית ששרו בה רק שישה סולואים במקום שמונה. בפועל, התוכנית אתמול הייתה ככל התוכניות בעונה השנייה של בית ספר למוסיקה והציגה, כרגיל, תמהיל של ילדים מוכשרים, הורים דוחפים, מורים מציקים וקהל נלהב במיוחד.

הערב נפתח בשיר הנושא הקיטשי עד בחילה של התוכנית, "בין הטיפות", שכתבה והלחינה קרן פלס . אתם מוזמנים לטעום מהמילים הקלישאתיות ולהקיא עצמאית בזמנכם החופשי: " שיר חדש נכתב ושיר ישן נשאר/ מישהו עזב ומישהו חזר/ גם אתה תאהב כמוני דרך לב נשבר/ דרך הדמעות של אתמול אולי תחייך מחר".

בהמשך בוצעו שישה סולואים לקלאסיקות ישראליות ("יש בי אהבה", "האמנם", "הפרח בגני", "אלה", "הכניסיני תחת כנפך" ו"גשם אחרון") ויש לציין שחלק מהביצועים היו טובים מאוד, במיוחד אלה של אגם בוחבוט, גאיה ממן ודור אפרים.

"עברתי תהליך כיפי וגם מרגש"

בין הסולואים השונים, קישטו את מסיבת הסיום שלושה דואטים שהיו סתמיים ביותר. אם אתם קוראים את הטור הזה בקביעות, אתם ודאי יכולים לנחש את מה שיש לי להגיד על הדואט או הטריו בין שלמה זיכל לתאומים יעקב ויוסף בן שבת. בשתי מילים (כולם ביחד): גימיקים מביכים. אמש, מלבד הגימיק החדש - נגינת סולו על דרבוקה של אחד התאומים - קיבלנו שוב את רפרטואר הגימיקים הישן והרע של התאומים, שנאלצנו להכיר לאורך העונה.

זאת ועוד: בתחילת השיר ("תן לזמן ללכת" של חיים משה) ניגש שלמה זיכל, שגם הוא כנראה נדבק בקדחת הגימיק, לקלידן ערן מיטלמן ודלקם כמי שכפאו שד (ושמו יואב צפיר): "הלו מיטלמן תן לנו בשואייוואיה!". זה הזמן לקרוא מפה לכל חבורת 'הקומדי סטור' לשעבר שמנהלת את כוכב נולד: אנא הפסיקו לנסות ולהחיות ביטויים ישנים משנות ה-90 כמו לפלף, עיגולדים או שוואייוואייה. זה מעיק.

חוץ מזה נראה שהתוכנית אתמול התנהלה לפי כל כללי הטקס. את ביצועי הסולו הקדימו קטעי וידאו שפשוט חזרו על כל מה שכבר חזרו עליו במשך העונה: רגע מרגש באודישן - ההודעה על הקבלה בבית לצד המשפחה - קטע משעשע (יהורם מפחד מכלבלב/ משה עוזר במכולת המשפחתית) - שיחה עם ההורים המופתעים לגלות שילדם כה מוכשר - ושיחה מלב אל לב אל מצלמה בין המורה לתלמיד/ה. השיחה בין אגם ומשה, למשל, נראתה כאילו נלקחה ישירות ממניוסקריפט של תוכניות ריאליטי:

משה: איך את מרגישה היום?
אגם: עברתי תהליך כיפי וגם מרגש. היו גם קשיים, דבריים שלא הצלחתי, אבל לא ויתרתי.
משה: מה אפשר ללמוד מזה?
אגם: שאסור לוותר. אני תמיד רוצה ללמוד עוד.

זה היה, אם כן, החלק הראשון של מסיבת הסיום - מלא בילדים מוכשרים ולא פחות מכך בקלישאות. מה יהיה בחלק השני? כנראה שאותו הדבר.

בוחן פתע:

1. למה מתי כספי התכוון בדיוק כשאמר לאגם בוחבוט: "אגם, את ים"?

2. הויכוח בין חברי הוועדה המייעצת לגבי התלמיד המצטיין התנהל בצעקות רמות והיה מביך לצפייה. עם זאת, שום דבר לא הכין אותנו לרגע שבו כונו שרון בן-עזר (פוליאנה פרנק) ובני רוזנבאום (צמד רעים - זה בלי השפם) בשם "דיווה".

3. ולסיום - אגם בוחבוט שרה אתמול את שירו של חיים נחמן ביאליק "הכניסיני תחת כנפך" ובשיאו שאלה שאלה חשובה: "אומרים יש בעולם נעורים. היכן הם נעוריי?". זו שאלה טובה לכל ילדים בית ספר למוסיקה. היכן באמת?