מקדימה תרופה למכה: ביקורת על "המגיפה"

"המגיפה" - יצירתו של ימי ויסלר ('הבילויים', 'מקום לדאגה') שגם ביים אותה, על פי תסריט שלו ושל מעיין בלום, מספרת את סיפורו של פרוייקט מגדלי יוקרה בשם "אחוזת שמרית", שיום אחד, בעיצומו של נשף חגיגי, פורצת בו מגיפה קטלנית שמחייבת את השלטונות לבודד אותו ולנתק אותו מהעולם. הבידוד ממוסס את הנורמות החברתיות המקובלות, ומהר מאד פורצות תכונות האופי הנתעבות ביותר של בני האדם: מנהל הפרוייקט מנחם פקלמן (שלמה בראבא) עדיין דואג למוניטין של המקום ולכן מחליט לסמא את עיני הקהל בדרכים שונות (מהבטחות שמדובר בעניין של כמה שעות ועד חלוקת חיסוני-דמה); ראש הממשלה בדימוס אביגדור אורגד (דבל'ה גליקמן) מנסה, בעידודה של אשתו (עידית טפרסון), לנצל את המשבר כדי להחזיר לעצמו את תהילת העבר על ידי נאומים פטריוטים שהוא נושא בפני הקהל; דר' עמנואל קמחי (מנשה נוי), מנתח פלסטי נאלח המכור למשככי כאבים מונע על ידי התמכרותו ונרתם ליצירת חיסוני הדמה שהגה מנחם פלקמן; ומיליונר מטורף בשם מוטי גולומב (דביר בדנק), שמקבל את החלטותיו העסקיות באמצעות התייעצות במתקן מים מינרלים, עובר התגלות והופך לנביאו של המתקן (המכונה מקס) ומצליח לסחוף אחריו את דיירי הפרוייקט אחרי שנואשו מהפתרונות האחרים.

דיסטופיה - תיאור אפוקליפטי של חברה עתידית שנמצאת על סף כיליון, היא ז'אנר אמנותי מקובל מאד בעולם שמסיבה כלשהי לא אהוב על היוצרים הישראלים. מלבד כמה ספרים של עמוס קינן, יצחק בן-נר ובנימין תמוז, לא קמה לנו בישראל יצירת אמנות דיסטופית גדולה ומשפיעה כמו אלה של אורוול, האקסלי, קפקא, סארמאגו, אטווד, קובריק, לאנג וכו'. אולי המיני-סדרה החדשה של הוט, "המגיפה", מסמנת את תחילתו המבורכת של גיור ובעיקר עברות הז'אנר.

כפי שניתן לראות, בסדרה נמצאים כל המאפיינים הקלאסים שמרכיבים דיסטופיה כמו בידוד חברתי, יצר אנושי אכזר ונורא שמתפרץ בשעת צרה, עלייתם של כוחות משיחיים וכו'. ויסלר בוחר להשתמש במאפיינים האלה כדי להגיד באמצעותם משהו על החברה הישראלית; אנחנו נמצאים על כרעי תרנגולת (או על ביצה טובענית שמאיימת להטביע את כולנו כפי שמתואר בסדרה) ואנחנו צריכים קודם כל להבין את זה (ולא להיות מסונוורים על ידי בעלי הון אינטרסנטים או משיחי שקר משוגעים) ואחר כך לנסות ולמצוא את הדרך לחוף מבטחים. הציונות, אם תרצו, צריכה להתעורר מהאוטופיה של הרצל,שבוטאה בין השאר ברומן האוטופי "אלטנוילנד", כדי לא להתעורר בדיסטופיה מהסוג שמתארת "המגיפה".

את הרעיון הזה מנסה ויסלר להעביר בשפה קולנועית מלאה בציטוטים מיצירות אחרות כפי שנהוג בעידן הפוסט מודרני, אך למרות זאת, אם מחברים את הסדרה החדשה ליצירותיו הקודמות ('מקום לדאגה' ובמסגרת להקת 'הבילויים') ניתן לראות שמדובר בסגנון ייחודי ועקבי - אמירות נוקבות על המציאות עטופות בציניות וגרוטסקה. ובכל זאת, קשה לראות כיצד תוכל "המגיפה" להגיע לליבו של הצופה הישראלי. התחכום שלה יכול להיראות כהתחכמות מעצבנת והעלילה הפנטסטית ומלאת ההומור ודאי תסחט מצופים רבים את המשפט המפואר "מה זה השטויות האלה?". סביר להניח שסופה להיות מוערכת ונערצת על ידי קהילה קטנה של יודעי ח"ן בגוש דן והסביבה, ולהתגלות כעבור שנים כאבן חשובה בתרבות הישראלית.בעניין הזה, מגיעות מחמאות לקברניטי התוכן של "הוט", שהחליטו באומץ על הפקת הסדרה הזו על אף הסיכון הרב בהצלחתה המסחרית. זהו מהלך חשוב כיוון שגם אם "המגיפה" לא תהיה לטעמם של רבים, היא עדיין הפקה ישראלית מקורית בעלת אמירה ייחודית ולא עוד 'סברי מרנן' ריק מתוכן.

"המגיפה", אפוא, היא ברכה לטלוויזיה בישראל. היא חכמה, היא מכאיבה, היא מצחיקה היא מלאת רבדים והיא גורמת לצופה לחשוב. אפשר לומר שעל אף הבדיוניות שלה, היא מציעה משהו אמיתי בתוך ים השקרים שאופפים אותנו. אבל כנראה שהאמת היא לא מוצר מבוקש במיוחד, כפי שאומר יוני פלקמן (אמנון וולף) לכוכבת הילדים דנה פוגל (שמרית לוסטיג) בפרק האחרון של הסדרה: "הם לא רוצים את האמת. מה הם יעשו עם זה? אי אפשר לזיין את זה. אי אפשר לאכול את זה. אפשר אולי למות בשביל האמת. אבל זה רק אם אתה ממש ממש ממש מטומטם". נקווה שהוא טועה, ושבתוך האסקפיזם הנעים שהטלוויזיה מציעה, תמשוך פיסת האמת המנצנצת הזאת מעגל רחב יותר של צופים.