לאהוב במאה שערים: ביקורת על "שטיסל"
דרמת החרדים החדשה של Yes, "שטיסל" לא מחדשת הרבה, אבל מצליחה להיות משכנעת ומותחת. קחו ביס ראשון מהקיגל ואולי תתמכרו
סדרות על המגזר הדתי קוצרות הצלחה רבה בקרב הציבור החילוני, ולכן אין זה פלא שב-Yes החליטו לנסות לשחזר את הקסם. ראשונה הייתה "מרחק נגיעה" שהפכה לממתק רייטינג ממכר, אחריה "סרוגים" ו"סימני שאלה". הפעם זו "שטיסל", הסדרה החדשה של אורי אלון ויהונתן אינדורסקי, שאמורה להכניס את צופיה למסע בתוך שכונת מאה שערים דרך הדלת האחורית.
שני היוצרים מגיעים מהעולם הדתי- חרדי, ואלון אף שימש כאחד הכותבים לסדרה "סרוגים". מכאן, שלשניהם נסיון בשיווק המגזר הדתי למסך, אלא שהפעם הם מנסים לעשות זאת בצורה נאמנה למקור- הלבוש, העגה היידישאית, המנהגים ואפילו המאכלים המוגשים בצלחות פלסטיק. מה גם, שבניגוד לסדרות האחרות בז'אנר, שכללו התייחסות לקונפליקט הדתי חילוני ולחיתוך הציבור הדתי עם "החוץ", הרי שכאן יהיה עיסוק בחיי החרדים בלבד, ללא נפילה לקלישאת "רק-תוציאו-אותנו-מפה". הסיפור אינו עוסק בחרדים שמחכים לעולם החילוני שיראה להם את האור, אלא בדרמה קטנה המתרחשת ממש בתוך העולם החרדי, ולפחות על פי הפרק הראשון, עומדת להשאר שם.
"שטיסל" הוא גם שם המשפחה שסביב קורותיה נסובה הסדרה, וגם שמה של מסעדה יהודית בשכונת "גאולה" בירושלים, שבה ישבו היוצרים כשהחליטו לכתוב אותה. הסיפור מתחיל עם תום שנת האבל של משפחת שטיסל על אם המשפחה, דבורה. במרכז הפרק הראשון נמצא עקיבא שטיסל (מיכאל אלוני), ה"גיטאער בוחר" האולטימטיבי, בחור מקסים וטוב לב שבדיוק מתחיל לעבוד כרב בחדר "שערי תורה". אלא שכבר מהפריים הראשון ניתן לראות שמדובר בחרדי עם טוויסט: הוא תמהוני, חולמני, מצייר בזמנו הפנוי וגם, רחמנא לצלן, לא מוצא שידוך. אינספור מפגשים כושלים ואב המשפחה שולם (דובלה גליקמן) לא ממש מבין מה הבעיה בבנו. לעקיבא יש חלומות מוזרים על אמו המנוחה, מה שדי מרגיז את שולם, שבסך הכל רוצה שהילד יתחתן ויפסיק לדבר שטויות.
גיטי (נטע ריסקין) היא אחותו של עקיבא, שנאלצת להפרד מבעלה ליפא (זוהר קראוס) לחצי שנה, כיוון שזה נוסע לעבוד כשוחט בארגנטינה. היא מגלה שבעלה ברח, ונאלצת לשאת את עול גידול המשפחה מרובת הילדים בעצמה. בינתיים עקיבא פוגש באם של אחד מתלמידיו, אלמנה בשם אלישבע (איילת זורר). הוא מתאהב בה מהשניה הראשונה ומסביר לאביו ששדכן מבני ברק הציע לו אותה. שולם כמובן, מתרגז שבנו המוצלח זוכה למה שהוא מגדיר כ"שידוך סוג ב", אלמנה בת 30 עם ילד. אלישבע לא ממש נענית לחיזוריו של עקיבא, אך הוא, שלא היה בטוח בדבר מעולם- לא בעיסוקו כרב, לא בצדקת אביו ולא בשאיפותיו לעתיד, מרגיש שהיא האחת.
דיוק היוצרים בפרטים מתורגם באופן מעורר התפעלות בעבודת הבימוי של אלון זינגמן, שמביא עימו נופך אחר וניחוח של חו"ל בעיקר בכל הקשור להעמדת הפריים והנחיות העריכה. העניין בא לידי ביטוי בעיקר בסצנת החלום של עקיבא, אבל גם בהבניה ושזירה של יתר הסצנות שמצליחות להותיר עניין ואמינות. עם זאת, הטקסט לא תמיד מהודק דיו, וישנן רפליקות שנשמעות מעט תלושות.
העובדה שהסדרה באה לתאר את החיים החרדיים לא מותירה אותה חפה מביקורת כלפיהם, בעיקר בכל הנוגע ליחסם לחריג: איך שהחברה תופסת את עקיבא רק משום היותו רגיש ותמים יותר, או אפילו הפתרון בו בוחר אחד האחים לעובדה שהסבתא מגלה את הטלוויזיה החילונית. הביקורת מגיעה במינונים נכונים, לצד תיאור הדמויות כאנושיות וחמות, מעוררות הזדהות ולא כמפלצות עם ציציות.
דובל'ה גליקמן מצוין ואמין בתור אב המשפחה, איילת זורר מושלמת בתפקיד האלמנה המסתורית ורק הליהוק של אלוני מעט חורק. מדובר בשחקן נפלא, אבל לא ניתן להתעלם מכך שהוא יפה בצורה בלתי רגילה, מה שמפחית את אמינותו בתור הכשלון הקטן לבית שטיסל, ובחור שאף אחת לא רוצה להתחתן איתו. נטע ריסקין המגלמת את גיטי גם היא משכנעת ונהדרת. מדובר בשם הפחות מוכר בחבורה, אך מי שזוכר אותה מסדרות כמו "להוציא את הכלב", "אולי הפעם" ו"תא גורדין" יודע שמדובר בפנינה אמיתית.
למרות הבימוי המהוקצע, הסדרה לא ממש מצליחה לחדש, אבל אולי היא גם לא מתיימרת לעשות זאת. אם שופטים על פי הדרמה ומתעלמים מהטקסט המלאכותי לעיתים, נוצר עניין אמיתי שבהחלט עושה חשק לחזור ולצפות בו.