כשאשכנזי צופה ב"שד העדתי"

במהלך הצפייה ב"פנים אמיתיות: השד העדתי" חשתי כאילו מדובר בשידור חוזר. אחר כך הבנתי שאכן נתקלתי בעבר בחוויות הקיפוח הקשות שתיאר אמנון לוי, אך לא מבעד למסך הטלוויזיה, כי אם בחיים האמיתיים: כמו לוי גדלתי בראשון לציון, "עיר מעורבת" כהגדרתו, וחזיתי בקשיי החיבור של הילדים האשכנזיים והאשכנזיים ברוחם מהשכונה שלי עם ילדי רמת אליהו המזרחיים, בתהליך האינטגרציה הכושל בחטיבת הביניים; לא הופתעתי מכך שילדים מקרית מלאכי מעולם לא פגשו אשכנזי, כי כשהייתי אחד החיילים האשכנזים היחידים בבסיס הצבאי, ששכן בין אשדוד לאשקלון, השלמתי עד מהרה עם כך שרס"ר המשמעת מכנה אותי "הרוש", פשוט מפני שמעולם לא שמע קודם לכן את שם המשפחה המוזר שלי; הבנתי את קשיי הסטודנטים המזרחיים שדיברו בסרט, מכיוון שזכרתי כיצד הסטודנט המזרחי היחיד בשיעור מדע המדינה באוניברסיטה טען שדודי אפל נרדף בשל מוצאו. אמנון לוי צודק. יש קיפוח עדתי, וצריך להיות עיוור, טיפש או שקרן כדי להתעלם ממנו. אפילו הבחירה בראש העירייה לשעבר של הילדים מקרית מלאכי לנשיא לא תשנה זאת.

השאלה היא מה עושה לוי עם השד העדתי הזה. גם בהקשר הזה, חשבתי שאני צופה בשידור חוזר. המונולוגים של היוצר, שבהם הוא נזכר בילדותו וביחסיו הטעונים עם אביו, כמו גם השיחות הכואבות עם אחיו ואחיותיו, הזכירו מאוד סרטים שצפיתי בהם בעבר. רק שהסרטים הללו לא עסקו מקיפוח המזרחים, אלא בטראומות מתקופת הלינה המשותפת בקיבוץ או בזיכרונות של בני הדור השני לשואה. במילים אחרות, אלו היו סרטים אשכנזים. לפחות בפרק הראשון, "פנים אמיתיות" הוא מוצר מנומס מאוד וכואב מאוד: את הילדים התמימים שהפסיקו לחלום, את המתגייסים שמתים להתגייס לסיירת מטכ"ל כדי לסלול את דרכם לקריירה מכובדת, את עולם הפרסום הישראלי הגזעני ואת הטלוויזיה המסחרית הלבנבנה, שעליה יורה לוי מתוך הנגמ"ש, ובאומץ רב.

אלא שמעבר לדמעות של רמי דנון ולעיניים הכואבות של לוי, איש לא מרים את הקול. המרואיינים הם משתכנזים רהוטים דוגמת יהודה שנהב (שבתו, למרבה האירוניה, כיכבה ב"מעושרות"), תיכוניסטים נחמדים מערי ספר וילדים מקסימים מעיר פיתוח.   הזעם הרושף של אורטל בן דיין, הבוטות של סמי שלום שטרית, הכעס של מואיז בן הראש - לכל אלו לא היה זכר. מדוע המצלמה של לוי לא רודפת אחרי אהוד ברק, שהתנצל בפני המזרחיים ואז ברח למגדל היוקרתי שלו, או אחרי פונקציונר מזדקן של מפא"י שהדיר את בני עדות המזרח? מי האחראי על הזרמת המוני המסתננים דווקא לשכונות המזרחיות בדרום תל אביב? השאלות הקשות האלו נותרו ללא מענה, לפחות בפרק הראשון.

בכלל, פרט לפנתר השחור בדימוס, ישראל בונדק, המרואיין הזועם ביותר בפרק הראשון הוא אריה דרעי, ועל הכעס של העבריין המורשע והאיש שמותיר את המזרחים בדיכויים מוטב היה לוותר.  בסופו של דבר, לוי התלונן על מנגנון דיכוי אחד אך קיבל על עצמו מנגנון דיכוי אחר - זה של טלוויזיה בפריים טיים, שאוהבת דמעות, ב"מאסטר שף" או ב"השד העדתי", אך מדיחה מ"האח הגדול" מתמודדים פרועים מדי ולא מראיינת בסרטי תעודה גורמים פרובוקטיביים מדי. זו אחת הסיבות לכך שאמירתו של יהודה שנהב, שטען שמבחינות מסוימות מצבם של המזרחים כיום גרוע יותר מאשר בעבר, נותרה באוויר. הפצע רק הולך ומתרחב, אבל לוי לא העז בינתיים לחטט בו עמוק. בפרק הראשון הוא דווקא הניח עליו תחבושת מנחמת.