עדי אשכנזי עוברת לדבר על המוות עם רבנים, פילוסופים ורקדן. לא בטוח שזה עובד

ללא ספק, השנה האחרונה העלתה את סף הריגוש שלנו. מוות הפך לשגרת חיינו. מדינה שקברה בפחות משנה כ-2,000 איש והכניסה את השכול כמעט לכל בית בישראל - מאתגרת גם את היצירה הטלוויזיונית, שצריכה לעלות מדרגה ברמת התכנים.

לתוך המציאות הזו נכנסה אמש (שלישי) הסדרה החדשה של עדי אשכנזי בכאן 11, "הייתי מתה", שחוזרת לחוויית מוות קליני, לדבריה, שעברה בהודו בשנת 2008. הבחירה במילה "לדבריה" מייצגת את מהות הסדרה, כי לעומת מטופלים שקיבלו אבחנה מקצועית ומסמך שכתוב עליו שעברו מוות קליני - אשכנזי הגיעה למסקנה שחוותה אחד כזה כי היא התנתקה מהמציאות, ראתה את הסיטואציה מלמעלה והרגישה שאור לבן גדול מחבק אותה. היא פירשה את זה בהמשך כנשמה שיצאה מהגוף.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• ההסבה הושלמה: רינה מצליח קוטפת עוד תפקיד
• במהלך ההופעה: חברת הלהקה התעלפה על הבמה • צפו
• טראמפ על קניה ווסט: "הוא אדם מורכב - אבל יש לו לב טוב"

עדי אשכנזי היא אחת הסטנדאפיסטיות המוכשרות בישראל. היא התחילה את דרכה ב"דומינו גרוס", המשיכה לפינה אצל יאיר לפיד ומשם הדרך לפסגה הייתה סלולה: את "מה זה השטויות האלה", סדרה מוקומנטרית ששודרה בקשת, הצליחה להחזיק שש עונות, ולא בכדי - אשכנזי היא באמת כמעט קונצנזוס בציבוריות הישראלית. מאז, עברו כמה שנים ואשכנזי ירדה למחתרת. היא אמנם הגיעה למקום השני בעונה הראשונה של "רוקדים עם כוכבים", אבל את הסטנדאפ היא שמה על סטנד ביי.

לסדרה החדשה שלה היא מגיעה לאחר שהמדינה שינתה את פניה. בהתאם לכך, אשכנזי כנראה החליטה שזה הזמן לחזור לאירוע שחוותה בגיל 32. בתוך מחשבות אינסופיות על מגוון דרכי מוות שנחשפנו אליהן בעשרת החודשים האחרונים, זו כמעט הצעה טיפולית לשוחח על הדבר הגדול הזה של "מה קורה אחרי שנמות".

כיוון שאף אחד לא באמת יודע מה קורה שם, לאורך הפרקים של "הייתי מתה", אשכנזי פוגשת מגוון דמויות שאמורות לענות לה על השאלה: מה קורה לנשמה שלנו אחרי המוות (והאם יש בכלל דבר כזה נשמה)?. זו אחלה שאיפה, הבעיה שהיא לא מתקיימת.

השאלה הכי גדולה שנותרתי איתה אחרי צפייה בפרק הראשון היא "למה כל זה?".

מרוב אורחים הסדרה נראית כמו חלום בלהות של שיכור. פתאום נכנס רב, פתאום יונה קפח, פתאום הרקדן מ"רוקדים עם כוכבים". חלקם אורחים רציניים שמנסים לענות על הדברים בכובד ראש, חלקם סתם עושים צחוקים עם חברה שלהם עדי אשכנזי. השאלה היא מה יוצא לי מזה כצופה, ומה יוצא לאשכנזי עצמה מכל הסדרה הזו? מה המסר, והאם יש אחד כזה בכלל?

אם מדובר בדאחקה, אז למה יש אורחים רציניים שמהם אשכנזי לא עושה צחוק? ואם מדובר ביצירה דוקומנטרית, למה יש דאחקות כמעט על הכול ושום דיאלוג לא נמשך מעבר לקטיעות של פאנצ'ים? אם זה מוקומנטרי, הז'אנר שבידל אותה מכל שאר הסטנדאפיסטיות, אז למה זה מבוסס על אירוע כל כך טראומתי, שאשכנזי עצמה מספרת שעד האירועים האחרונים לא יכולה הייתה בכלל לגעת בו?

https://youtu.be/Dy8vElJ_8UA?si=Dz7mEjYquNLHIx5s

אמנם עד כה שודר רק פרק אחד, אבל אני לא מצליחה להבין איך אפשר לגוון בתוך הנושא הנתון מעבר למה שכבר נאמר. גם בפרק הראשון, מגוון האורחים לא חידש את מה שרובנו ממילא יודעים - אנשי דת בטוחים שיש חיים אחרי המוות, הפילוסופים כופרים בכלל בעניין הזה של נשמה וגוף. והחברים שמצטרפים? הם סתם שם כקוריוז, משהו סטייל "החברים של נאור" בגרסה מהגיהנום.

זה משעשע לרגעים כי עדי אשכנזי יודעת לעשות את זה הכי טוב, אבל איך צדי צרפתי היה אומר? "זה ליד, זה כמעט" אבל זה לא שם.