אחרי שני פרקים חשבתי שלא אמשיך לצפות ב"שישה אפסים" - ואז הגיע הפרק השלישי ודמעתי

בלילה שהגיע אחרי שצפיתי בפרק השני של "שישה אפסים", חלמתי על רותי ואמיר (אותם מגלמים השחקנים שני קליין ועופר חיון). התעוררתי מבולבל ולא האמנתי עד כמה הסדרה הזו נכנסה לי ללב.

אחרי שסיימתי לצפות בפרק הזה אמרתי לעצמי שנכון, השחקנים מצוינים והסיפור טוב - אולם יש כאן יותר מדי דרמה, פחות מדי כיף ולא בטוח שאמשיך לצפות עד הסוף. אבל החלום הזה, יחד עם רגע מסוים מסוף הפרק השני (שנשלח לביקורת), משכו אותי לראות את הפרק השלישי. באמצע שלו התחלתי לדמוע וכאן כבר ידעתי: אני ממש מחכה לפרק הרביעי.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• זוכרים את "אינטלקטוערס"? אז עכשיו אודיה שחררה את התשובה הנשית
• סטטיק, עדן בן זקן וסאבלימינל והצל: פסטיבל חוצות היוצר יוצא לדרך
• זמרת הסופרן אמה שפלן חוזרת להופעה בישראל: "מכירה את קיסריה מקרוב"

הרעיון של הסדרה מאוד מגניב: שישה אנשים זכו במיליונים בלוטו, אלא שרגע לפני שהם מקבלים את הכסף הם מחויבים לעבור סדנה שנועדה להכין אותם לחייהם החדשים כמיליונרים. במסגרת הסדנה הקבוצה תיפגש מדי שבוע, כאשר רק בסוף המפגש השמיני הם יקבלו את כספם - בתנאי שישלימו את הסדנה ויעמדו בדרישות.

הרעיון לסדנה ולסדרה מגיע מכך שמחקרים מראים ש-70% מהאנשים אשר זוכים בכסף גדול מאבדים אותו - וגם די הורסים לעצמם את החיים על הדרך. "שישה אפסים" לא מתמקדת באנשים שזכו ומשתגעים מהעושר, אלא בשלב שלפני כן - באלו שתיכף יקבלו כסף ובדרך שבה זה משפיע עליהם: איך הם מתמודדים עם המעמד החדש בזוגיות? במשפחה? באופן פרטי ובכלל?

האכזבה שלי מהסדרה היא דווקא בגלל שהיא מתמקדת בשלב הזה משום שלמעשה, היא מתמקדת באנשים רגילים שעברו איזה ציון דרך בחיים והחיים שלהם מתהפכים. את הרעיון הזה ראינו בהרבה סדרות, כשהרקע לשינוי - הכסף שהם אמורים לקבל - לא מרגיש כזה מהותי. מה שכן עולה בסיפור הוא ההבנה שעליך להיות נאמן לעצמך ולשמור על תקשורת כנה עם הסובבים אותך. כך, בעצם, "שישה אפסים" הפכה מסדרה עם רעיון שלא ראינו אף פעם - לעוד סדרת דרמה.

אבל - וזה אבל גדול - וואו איזו סדרת דרמה. כל סיפור הוא מקסים, ומעל הכול עומדים השחקנים הנפלאים והבימוי הנהדר של ניר ברגמן. מלבד את השחקנים עצמם, ברגמן מביים באופן נפלא את העמדת הסצנות וזוויות הצילום, והכול יחד יוצר סדרה מושכת ומרגשת. כזו שחולמים עליה בלילה.

זה תענוג עצום לראות את שלמה בראבא ולאורה ריבלין כזוג קיבוצניקים מבוגר. תצוגת המשחק של שניהם היא ברמת אמי בינלאומי. בכל סצנה שלהם יוצא לי איזה "וואו". מתי בפעם אחרונה הייתם המומים מתצוגת משחק? אבל זה לא רק הם: רותם דנון בתור מתכנת שקט; אלישע בנאי כבחור צעיר ורגיש שנכנס לתסבוכת ושי אביבי כאבא שלו המקסים; רוני דלומי עם כמה קלוזאפים שבחצי מבט מביאים את כל המחשבות והרגשות שלה כמדריכת הסדנה, וכאמור - שני ועופר בזוגיות כה מהממת, כה כנה. אין פה מניפולציות או הגזמות.

את הסדרה כתבה נויה אורן נוריאל, ושהאל יעזור לי - לא הצלחתי למצוא עליה יותר מדי מידע בגוגל. הייתכן שזו הסדרה הראשונה שלה? כי אם כן, סחתיין עצום. רק על המשפט ההוא מפרק שלוש שגרם לי לבכות אני רוצה לראות את היצירה הבאה שתהיה חתומה עליה.