עשור למותו של מוטי קירשנבאום, ומורשתו עדיין בועטת: "לא יהיה עוד אחד כמוהו"

"הנה 'ניקוי ראש' סוף-סוף כבר נגמר, הו, כמה יפה יהיה המחר", שרו חברי תוכנית הסאטירה המיתולוגית "ניקוי ראש" בפרק סיום הסדרה במרץ 1976. דאז, בהלם שלאחר מלחמת יום הכיפורים העקובה מדם ורגע לפני המהפך הגדול של הליכוד ב-1977, קריאה זו הייתה מהולה באירוניה עם ציפייה מתוחה לעתיד טוב יותר. כמעט 50 שנה אחרי, המשפט הזה מרגיש בדיוני, מעולם וזמן אחר, שספק אם אי פעם ישובו.

עשור אחרי שנפטר מדום לב - בבוקר שישי אחד בביתו שבמושב מכמורת, יממה לאחר יום הולדתו ה-76 - האיש מאחורי המשפט האלמותי של "ניקוי ראש", או יותר נכון - התוכנית כולה, מורשתו של מוטי קירשנבאום היא של ענק תרבותי מעידן אחר שנמוג, או מישראל שככל הנראה כבר לא נכיר, ובו-זמנית אדם שנוכחותו פה בינינו כה חסרה לרבים וטובים מאיתנו, ולתרבות ולעיתונאות הישראלית כולה. אז איך בכל זאת מתמודדים עם מורשת כה מיתולוגית בישראל כה אחרת?

מי שנולד בשנת 1939 בכפר סבא להורים יוצאי פולין וקשיי יום, קירשנבאום חלם בכלל להיות חקלאי - אבל במהרה מצא את עצמו בראשית שנות ה-60 בלוס אנג'לס, כשלמד קולנוע וטלוויזיה בבית הספר היוקרתי UCLA (אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס). כששב לארץ, התגלגל ללב מאמצי ההקמה של הטלוויזיה הישראלית - ראשית כעורך "מבט", ואז כחוד החנית של הסאטירה בישראל.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• הסרט הראשון שלי: כשאנשי הקולנוע הישראלי נזכרים ברגע שהכול התחיל

• פרצו את המסך: הסדרות הישראליות הראשונות שכבשו את העולם

• השחקן האגדי הזה לא רק שינה את הוליווד. הוא היה הוליווד

מה שהתחיל עם "לא הכול עובר?" - שהורדה במהרה על ידי הממשלה הזועמת - המשיך למסע של קירשנבאום, שממש היום (חמישי) מצוין עשור למותו המפתיע, להבנת רוח הזמנים ברחבי העולם (כולל מפגש עם חבורת מונטי פייתון) והסתיים בגיוס היוצרים אפרים סידון וב. מיכאל והגיית אם כל הסאטירות הטלוויזיוניות הישראליות - הלוא היא "ניקוי ראש". ביקורת ושערוריות מכל עבר הובילו את קירשנבאום להפוך לאחד השמות החשובים ביותר בעולם הטלוויזיה ולחתן פרס ישראל בתחום ב-1976, בהיותו בן פחות מ-40 - הזוכה הצעיר ביותר בתולדות הפרס. תוסיפו לכך את עבודתו הממושכת של קירשנבאום עם הגשש החיוור ("בעבור חוקן דולרים" הוא עדיין מהשמות המושלמים שיש), ותרומתו של זה להומור הישראלי אינה ניתנת לצמצום.

לבני דור של כותב שורות אלה והלאה זה נדמה מוזר שהזקן הזועף והנרגן שרב באולפן כתום קטן לצד ירון לונדון הוא אחד מאבות הקומדיה הבועטת המקומית. בכל זאת, תוכנית האקטואליה "לונדון את קירשנבאום" נותרה שם דבר בטלוויזיה הישראלית, למרות שערוץ 10 חדל מלפעול כבר ב-2019. ועדיין, אי אפשר לראות את הסאטירה הישראלית בלי עצם המחשבה החתרנית, ההבנה שכלי להמונים יכול לשמש ככלי לפעולה והתנגדות ולא רק "לרצות".

ואולי היותו של קירשנבאום גם עיתונאי מרצין וגם סאטיריקן מצוין וגם דוקומנטריסט עתיר שבחים (מספיקה היכרות קצרה עם סרטיו התיעודיים בטבע - שהאנישו כל נמר ופיל - ועם הסדרה "אל בורות המים", ששמה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני הרבה לפני שמישהו כלל העז להבין את התרומה ליצירה שכזו בארץ) וגם מנהל טלוויזיה משובח ומי שהותיר את הערוץ הראשון על הרגליים למשך מרבית שנות ה-90, לנוכח התחרות החדשה מצד ערוץ 2 - ועל הדרך גם חובב ספורט בכל רמ"ח איבריו (עם פינה קבועה בגלי צה"ל) - הפכה אותו לאיש אשכולות.

בעידן של השטחה וקטגוריזציה כמו בימינו, קשה לתפוס דבר שכזה או להפחית בחשיבותן של דמויות שכאלו. מה היה אומר קירשנבאום על המצב בו המדינה הישראלית נמצאת כבר קרוב לשנתיים, אותה מדינה שהקדיש את חייה לפיתוח התרבות שלה? על הפילוג והקיטוב שהולכים ומקצינים והקונצנזוס שהולך וקטן?

לפרשן והכתב הצבאי של רשת 13, אור הלר, שעבד עם קירשנבאום ממושכות בערוץ 10, יש רעיון מה היה אומר העיתונאי המנוח על ימינו אנו. "זה לא ייאמן שעברו 10 שנים. מוטי חסר בטירוף, והוא חסר בחדשות 13 - שאז היו חדשות 10 - וחסר בשיח ועל המסך ועם התובנות שלו ועם הניתוח שלו את המצב", אמר הלר בשיחה עם רשת 13 לציון עשור לפטירתו של קירשנבאום, "אפשר רק לדמיין מה הוא היה אומר על מצב המלחמה, החטופים, החברה הישראלית ועל הפוליטיקאים שלנו - ממש אפשר לשמוע אותו מדבר. אני שומע אותו הולך במסדרון ואומר לי: 'נו, מה יהיה עם המלחמה הזו שלך? מתי היא מסתיימת? חלאס כבר'".

"הוא עזב אותנו הרבה הרבה לפני זמנו, והשאיר ואקום אמיתי - כי ב-10 השנים האחרונות אין מוטי קירשנבאום אחר", מוסיף הלר, "היום, עשר שנים למותו, אנחנו יודעים גם את מה שידענו בזמן אמת, עד כמה לא יהיה עוד אחד כמוהו, וכמה הקול שלו ייחודי - השנתיים האחרונות רק ממחישות זאת. אני מאוד מתגעגע אליו, אני חושב שכולנו, מי שעבדו איתו ומי שזוכרים אותו, והייתי מאוד רוצה לקוות שהוא מבסוט מאיתנו ומהעבודה שלנו, אבל אם להיות כנים - הוא בטח היה גם יורד עלינו קשות".

בין אם בתובנות, בעקיצות או סתם בחיי היום-יום של מוטי קירשנבאום, זוהי מורשת מקומית שאסור לנו לשכוח - במיוחד כעת.